שוב חוזר הניגון - מסע בשביל ישראל

נושא

עוד מעט מתחיל שוב מסע "נפגשים בשביל ישראל" - פרוייקט הנצחה לחללי אסון המסוקים.

לפני כמה שנים לקחנו, בתי רותם ואני, פסק זמן מהחיים, ויצאנו לצעוד בשביל ישראל יחד עם קבוצה שאורגנה על ידי משפחת אפנר מטבעון, ששכלה את בנה אבי באסון המסוקים. ב-18.2.2013 מתחיל המסע שוב, זו השנה השמינית. הנה מה שכתבתי בסיום המסע ההוא:

סוף הדרך.

והנה מילות הסיכום שאמרתי, לבקשת רעיה, בטקס הסיום אתמול, טקס שנערך על הדשא בשאר ישוב, לא רחוק מהמקום בו נפלו אבי וחבריו אל מותם:

 

"רציתי לספר על כמה דקות מיום אחד במסע, ודרכו לנסות לסכם. בשבוע השני עצרנו בכפר הנוער בן שמן (מקום מרשים בפני עצמו) ליומיים של התנדבות ולימוד. באחד הימים ערכנו פעילות עם ילדי בית הספר היסודי, ולפני הפעילות עצמה הסברנו קצת על  "אבי בשביל ישראל". נכנסתי לכיתה ב', וסיפרתי איך מתוך האסון שקרה לרעיה וליוסי נבט הפרוייקט המדהים הזה. סיפרתי שישנו שביל העובר בכל הארץ, מדרום לצפון, ושאנחנו הולכים בו במשך שישה שבועות, ומגיעים לבסוף לאנדרטה לזכר אבי וחבריו. אחד הילדים הצביע ושאל שאלה שוודאי עלתה גם אצל השאר, שהיו מנומסים מכדי לשאול: "אין לכם אוטו?"

הפניתי את השאלה חזרה לילדים: למה באמת ללכת ולא לנסוע? אחרי שתיקה קצרה החלו להתרומם האצבעות, והתאספו התשובות. והיום, בזמן הצעידה מקלעת נמרוד ועד לאנדרטה בשאר ישוב, חשבתי מה אוכל לספר לילדים הללו כשנחזור אליהם, אי"ה, בשביל בשנה הבאה. והנה מה שהשיבו הילדים:

 

באופן לא מפתיע (בית הספר הוא "בית ספר ירוק") התשובה הראשונה הייתה: "נסיעה במכונית מזהמת, והליכה ברגל – לא". ובכן, אוכל לספר לילדים שלא רק שלא זיהמנו בעשן המכוניות, אלא שהתחלנו כל יום ב"נאום נייר הטואלט" הנישא בפי רותם, ושהשתדלנו להשאיר כל מקום שעברנו בו נקי יותר משהיה (ויעידו ה"פקקולים" – מנשאי הבקבוקים – המלאים שנשאו החבר'ה).

 

אחד הילדים ציין שכשנוסעים במכונית לא רואים את כל הפרטים הקטנים שבדרך, ובהליכה ברגל אפשר לעצור ולהסתכל. ואכן, איך היינו מתרשמים כל כך מכל הנופים בהם עברנו לולי המעבר האיטי דרכם? נוכל לספר להם בשנה הבאה על נופי הטראסות בהרי יהודה, הלכלוך אבל גם הדברים היפים שנעשים בת"א, ההליכה הנעימה על החוף לקיסריה, הצפורים בבריכות הדגים של מעגן מיכאל, יערות הכרמל, השדות בעמקים, המטעים והנופים הדרמטיים של הגולן...

 

ילד אחד אמר שכשנוסעים באוטו אפשר לדבר רק עם מי שיושב לידך, ולפעמים גם רבים כי משעמם, וכשהולכים אפשר לדבר ולהיפגש עם הרבה אנשים. ובאמת, נוכל לספר על כל האנשים שפגשנו, מכל הגוונים, הגילים, הרקעים, על אלה שהלכו איתנו ואלה שבאו לספר לנו את סיפורם בסוף כל יום הליכה.

 

ולבסוף הרימה ילדה אחת אצבע מהוססת, ילדה מתוקה ששן קדמית נשרה לה והחדשה רק מבצבצת ובאה, ואמרה בקול צפצפני שאבי והחברים שלו הקריבו את הדבר היקר להם מכל – את חייהם – ולכן כשאנו רוצים להנציח אותם אנחנו לא רוצים סתם לנסוע באוטו. אנחנו רוצים להתאמץ, ולזכור ולהזכיר אותם במסע ארוך וקשה...

ולא ידעתי איך לענות לה.

 

ואחר כך לשנו בצק והדלקנו מדורות ואפינו מצות אותן אכלנו, כמיטב המסורת, עם ממרח שוקולד. ובסוף היום, פני הילדים זורחות ומרוחות בשוקולד, ניגשה אלי אותה ילדה ואמרה לי, ברצינות תהומית ובכוונה טהורה ועמוקה: "אני מקווה שתצליחו".

 

אני לא יודעת מה הקריטריון להצלחה למסע הזה, אבל אני חושבת שאפשר לומר, בשקט ובצניעות אבל גם בגאווה – שהצלחנו.

 

ולבסוף, רציתי להודות לרעיה וליוסי, שזיכו אותנו להצטרף למסע שלהם, תודה שפשוט אי אפשר להביע אותה במלים."

 

להרשמה למסע השנה הכנסו לאתר

עדיין נאספות תרומות למימון המסע - תרמו את חלקכם כאן

ישובים
סיגלית אור سيجليت أور:

חברה בצוות דוגרינט, עובדת בעמותת הגליל לחינוך ערכי.
 


עוד במדור חינוך וספורט التعليم والرياضة

תגובות

פרסום תגובה חדשה

ערך מאפיין זה ישאר פרטי ולא יוצג באופן ציבורי.
CAPTCHA
בדיקה זו מיועדת לוודא שהינך חי ונושם ואינך מחשב המפיץ ספאם