קישור - לחצו לצפייה בסרט خيطان קשרים

יוצר הסרט: נעים ח'יר מפקיעין

קודם כל הסרט מצויין,  ובעיקר - ראוי שנעשה. כוחו של הסרט הזה בפשטותו. הוא מראה את הטוב במיזם משותף של נשים, מנקודת ראותן האישית. אין סיבוכים, אין התעסקות עם סיפורי חיים, אין חשיפה של שום פוליטיקה מאחורי הקלעים. אנחנו, הצופות\ים נחשפות\ים רק לצד החיובי, כפי שמשתקף בדברי המשתתפות, ואני מאמינה שאכן בפרוייקט הזה יש רק טוב. בביקור שלי במקום, לבד, ללא קבוצה וללא תיאום מראש, (כלומר – אף אחת לא עשתה הצגות לכבודי ) - יכולתי לחוש בעצמי בשמחה ובכיף של המפגש, בחופש שהנשים מרגישות במקום, ובאהבה שמתוכה הן מגיעות לשם.

אבל כפי שכוחו של הסרט במה שהוא לא מביא, מנקודת מבטי, כמי שעוסקת בשימור מלאכות מסורתיות, אני רואה גם את הצד החסר. נתחיל בחוסר הדיוק של המינוח המקצועי. בתרגום לעברית  משתמשים במילה אריגה\אורגת, כתרגום ל"חיאכה" בערבית, כאשר הפעולה שרואים בסרט היא  בבירור לא אריגה כי אם סריגה. אצל דוברי \ות העברית יש בלבול גדול בין טוויה, אריגה, ושזירה, (בין השאר בגלל שרובנו הפסקנו לבצע את הפעולות הללו.) סריגה, לעומת זאת, היא עדיין מלאכה מוכרת, ונראה לי שרב מי שצופה בסרט יכול\ה להבחין  שמרבית הנשים המצולמות סורגות במסרגה אחת, וגם מרבית המוצרים שהן מציעות למכירה הם מוצרים סרוגים.

דבר זה מתבטא גם בשם המיזם – רוקמות התחרה. (בערבית  שם המיזם הוא "רזל סיתי" – כלומר – החוטים של סבתא שלי, ושם הסרט הוא חיטאן – חוטים, ולא "קשרים" כפי שתורגם לעברית) אני מנחשת שהשם בעברית נבחר כהד לסרט "רוקמת התחרה"  אבל בפועל, מרבית הנשים במיזם סורגות ולא רוקמות. מרבית. בסרט ראינו גם ידיים רוקמות – רקמה רגילה, היוצרת קישוט על בד. אישית, אני אוהבת מאד את האפשרות של כל אישה לעסוק במלאכת היד שהיא בוחרת, ולא להיות כבולה להחלטה קבוצתית על סוג העבודה שהמיזם מקדם.

בין הנשים יש גם אשה אחת, שאכן עוסקת בתחרת מחט. לא הראו את עבודותיה בסרט, אבל הן ראויות לאיזכור. מפני שהמלאכה הזו – תחרת מחט, היא אחת העדינות והמקסימות, ומאלו שדורשות יותר סבלנות ודיוק. תחרת המחט עיטרה את שוליהן של מטפחות ראש רבות בדורות הקודמים, ולכל דוגמא היה שם משלה. כיום, כמעט ולא נותרו נשים שיודעות לעשות אותה, ומבחינתי, "גילוי" האשה הזו בחורפיש, (שהיא, דרך אגב מוסלמית, כשרב הנשים האחרות דרוזיות, וגם כאן יש משהו יפה במיזם, שמשתתפות בו נשים מהעדות השונות בכפר) העבודה הזו מסמלת עבורי יותר מכל האחרות את דברי אחת הנשים בסרט – "מה שמאחד אותנו היא סבלנות ללא גבולות" משפט חזק!

אבל העניין אותו אני רוצה לחדד הכי הרבה הוא עניין המורשת, שמוזכר בחטף בסרט, אך לא זוכה להדגשה. ברצוני לציין שמה שאכתוב עכשיו הוא לא ביקורת על הסרט. אני מבינה שיוצר הסרט רצה להתמקד בנשים ובהשפעת המיזם עליהן, ובמסגרת של סרט קצר לא היתה לו אפשרות להכנס לעוד נושאים. אבל התבקשתי להתייחס לסרט מנקודת מבטי, ובהתייחסות שלי למיזם כולו ולחשיבותו החברתית, זהו הנושא הכי חשוב בעיני.

בביקור אצל רוקמות התחרה, ניתן להתרשם גם מכמה דוגמאות של עבודות ישנות, שנעשו בידי דור האמהות או הסבתות של הנשים המשתתפות במיזם היום. העדינות והמורכבות של העבודות הללו מפעימות ממש, ובתשובה לשאלתי - זה היה משהו שהיה מצוי בכל בית. מידת המיומנות הנדרשת ליצור כאלה עבודות היא גבוהה מאד, ולצערי, עבודות ברמה הזו לא מיוצרות היום. הסיבה שהן לא מיוצרות היא לא בגלל שלנשים המשתתפות במיזם היום אין יכולת או סבלנות, אלא שבמיזם המנסה ליצור גם מקור הכנסה למשתתפות בו, כלומר – שהעבודות שהן עושות מוצעות למכירה – אין מקום לכאלה עבודות. השעות המושקעות ביצירתן, וגם איכות החומרים מהן הן עשויות לא תוכלנה להיות מתוגמלות בכסף.

לעומת זאת, פעם עבודות כאלו היו נעשות מפני שזה היה חלק מן התרבות.

אני חושבת שמרבית היהודים החיים בארץ אינם ערים כלל לתרבות ולמורשת של תושבי הארץ הערבים (על עדותיהן השונות). מורשת זו התבטאה בשירים, בסיפורים, במוזיקה, בלבוש  ובמלאכות יד שונות, כשהכל ביחד יצר מארג של תרבות  ייחודית. במקרים רבים הייחודיות היתה אזורית או אפילו מקומית, ספציפית לכפר מסויים. לאחר 48 המארג נפרם, ומה שנותר ממנו הוא חוטים בודדים. מציאות זו יכולה אמנם לתאר גם את מצבם התרבותי של יהודים מעדות רבות הנמצאות בארץ, אבל להבדיל מהיהודים, שיש כמה מוסדות מכובדים המתעדים את תרבותם, (המחלקה לאתנוגרפיה במוזיאון ישראל, בית התפוצות, ומוזיאונים מקומיים אחרים) התרבות הערבית המקומית כמעט ולא זוכה להיות מוצגת בארץ.

אינני רוצה להכנס לפוליטיקה שמאחורי מציאות זאת, אלא לעקוף אותה, ולציין שמיזמים כמו רוקמות התחרה יכולים, וצריכים להעלות למודעות את הנושא הזה. להכריז בגאון – "אנחנו משמרות את המורשת של הסבתות שלנו, שחיו כאן לפני 48, ושהיתה להן תרבות הראויה לזכרון, להתייחסות, ללימוד, לשימור, ולגאוה." 

אני מתכוונת ליותר מאשר סתם להגיד את הדברים. אני מתכוונת לכך שמאחורי כל מוצר כמעט יש סיפור. אני אישית לא מכירה את הסיפורים הללו, ואני לא יודעת אם נשות רוקמות התחרה מכירות אותם לעומק. כדי לדעת צריך ללמוד, והלימוד הזה איננו קל. הידע אינו מצוי בספרי הלימוד של בית הספר, אלא קבור בזכרון של הזקנות והזקנים, חבוי בין החוטים הפרומים של התחרות הישנות. הייתי רוצה שהסרט הבא שייעשה  על רוקמות התחרה יצליח לחשוף את הסיפורים שלא נשמעים במקומותינו. סיפורה של התרבות הערבית המקומית.

עוד בנושא:

מירי מתתיה כתבה אף היא על הסרט, וגם חגית לביא

אצל נשות בעיינה נוג'ידאת, במרכז למלאכות מסורתיות / אילת בר מאיר

קולעות לעתיד טוב יותר - פרוייקט קליעת סלים בכפר מנדא / אסנת שפרלינג

העצמה ותעסוקה לנשים בעראבה - במלאכות מסורתיות / אנג'ליקה מאדי

ראיון רדיו עם יונית קריסטל, משמרת מלאכות מסורתיות