אורנה רוּני

נשואה ואם לבת ולבן. כותבת ואמנית יוצרת, עורכת לשונית ומתרגמת, מרצה על נושאים הקשורים למוגבלויות, מלמדת ועוסקת בריפוי אנרגטי-הוליסטי ובתקשור. מחזיקה בתואר ראשון בסוציולוגיה ובחינוך מאוניברסיטת בר-אילן. חברה ופעילה בארגון הפמיניסטי "אִשה לאִשה". הבלוג של אורנה מתפרסם גם באנגלית - כאן

 

כל הבלוגים كل المدونات

ארבע חתונות וילדה אחת – חלק ראשון

אני עומדת מול המראה הבוקר, מביטה בפני. אם לא הייתי יודעת, לא הייתי מאמינה שהאִשה היפה הזו, עם הפנים המוארים, המישירה  לי מבט מחוייך חזרה, היא בת חמישים היום. האִשה הזו היא אני.
"אני מזדקן!" נאנח אלי הגוף שלי כל בוקר, כשאני קמה, לפני שהכאבים והנוקשות מתאיידים קצת והופכים לנסבלים, עם כל הליכה קצרה, שהופכת לכמעט בלתי-אפשרית-להמשיך-יותר מכאן והלאה, עם כל תנועה מאומצת שאני עושה, עם כל תנועה שאני כבר לא יכולה לעשות.
"ואני לא מזדקנת!" קורנת אלי הרוח שלי וצוחקת לי ישר בפרצוף שבמראה.

אמצע החיים. חמישים זה באמת אמצע החיים, לפי תוחלת החיים המשפחתית מצד אבא שלי; סבא שלי נפרד מאיתנו כשהיה בן מאה ואחת, אמו יהודית, הסבתא-בּוֹבֶּע, הלכה לעולמה בהיותה בת מאה וארבע. אני עוד זוכרת אותה במעומעם, מילדותי.

אותה האגדה שבה התגלגלו חיי הביאה אותי לפרק נוסף, מופלא, באמצע חיי אז.
אִמהוּת.
פגשתי את סטיוארט לראשונה פחות מחודש לאחר שמלאו לי עשרים וארבע. אני עדיין מאמינה שהוא נשלח אלי כמתנת יומולדת שהגיעה קצת באיחור. כשחגגנו יחד את שנתי העשרים וחמש, הוא הבטיח לי שביום-ההולדת הבא, אשא את ילדנו. כשהייתי בת עשרים ושש, הייתי בסוף החודש השני להריוני.
אני פותחת את היומן שכתבתי בחודשי ההריון הראשונים. כתבתי אותו באנגלית, כדי שסטיוארט יוכל להיות שותף לפלא הקורה בתוכי, מלבד שותפותו המלאה ביצירתו. בחודש השישי לא יכולתי לכתוב כבר – לא  היה לי נוח, לא בישיבה ולא בשכיבה. המשכתי לכתוב רשימות קצרות בעברית וכמה מלים ותאריכים משמעותיים על לוח שנה עם תמונות מארץ אגדתית ורחוקה, ניו-זילנד.
עם-זאת, הסיפור של ההריון ושל הלידה ושל כל מה שקרה בדרך – החלק שנכתב והחלק שלא – חרוט כולו  בזכרוני כאילו קרה אך אתמול.
התחלתי לשרבט רעיונות ומשפטים לרשימה זו ב-26.11.2012. כשפתחתי את היומן, ראיתי שהפרק הראשון בו נושא את התאריך 27.11.1988.

"היו לי כאבים בציצים." כך התחלתי את היומן, ככה הרגשתי שזה התחיל. זה היה כמו שהרגשתי כשהם התחילו לגדול, כשהתחלתי להפוך לאִשה. מעניין שהם כואבים כשמשהו בך מתחיל להנץ...
הלכתי למרפאה. האחות, בלי הרבה גינונים, הושיטה ידה ונתנה לי קווץ'! מרוב כאב או תדהמה, התאבנתי ונאלמתי. היא לקחה דם לבדיקה, שתוצאתה, לאחר כמה ימים, הגיעה שלילית. האחות השנייה, ההרבה-יותר-נחמדה, אמרה שאולי זה פשוט מוקדם מדי וכדאי לחכות עוד כמה ימים, אולי עשרה, ולעשות בדיקה חוזרת. נצח של עשרה ימים.
הייתי מתוחה נורא, כל השרירים שלי היו מכווצים, לא יכולתי לישון, הייתי לבד. סטיוארט לא היה ואפילו לדבר איתו יכולתי בצורה מוגבלת. בחדר שבו הוא גר לא היה טלפון.
קיצרתי את הנצח לשבוע וביקשתי להקדים את הבדיקה. עוד שלושה ימים עצבניים, עד שהגיעה התשובה. שהפעם היתה חיובית.
חזרתי הביתה ונשכבתי על השטיח בסלון, מתנשמת בכבדות, רועדת וספאסטית* מהתרגשות, מפחדת לקחת כדור שירגיע אותי קצת.
"אני בהריון!" חזרתי ולחשתי לעצמי בצווחות אושר.
התקשרתי לחדר-האוכל בקיבוץ שעל הגלבוע בזמן ארוחת-הבוקר וביקשתי שיקראו לו.
"מזלטוב, אבא'לה!" בישרתי לו.

מבחינתי, אילו רק יכולתי, הייתי תולה מודעה גדולה על לוח המודעות בחדר-האוכל, אך היה עלינו לנהוג בזהירות, בשל המצב העדין בו נמצאנו. לרב סיפרנו מיד, היה חשוב לנו לא להסתיר ממנו דבר. תגובתו הפתיעה אותנו, שמחה אמיתית שפרצה מן הלב. "כל ילד שבא לעולם הוא מבורך!" אמר, והסכים שכדאי לשמור את הבשורה בצנעה, בעיקר בקיבוצו.
אולם בבית, בהיות הקיבוץ קיבוץ, יצאה השמועה לאוויר העולם דווקא מתוך האווירה ה"דיסקרטית" של המרפאה. בקופסת תיוק, בנפרד משאר התיקים, נשמרו אלה של הנשים ההרות. שם ראתה אחת מהן גם את המעטפה החומה, האטומה, כביכול... שנשאה את שמי, ולא היתה יכולה לסכור את פיה. חברה טובה סיפרה לי אחר-כך, שמישהי אחרת שאלה אותה בפליאה, איך זה יכול להיות שאני בהריון. שאלתי אותה בחזרה עד לאיזו רמה של פירוט והסבר של "כיצד באים ילדים לעולם" היה עליה להגיע.

נקבע לי תור לאולטראסאונד הראשון באחד בינואר של 1989. באותו בוקר, סטיוארט היה אמור לעשות גם בדיקת דם לטיי-זאקס, אך האחות אמרה לו לבוא ביום אחר, כי נראה היה שבעורקיו זרם יותר אלכוהול מדם, לאחר הילולת הסילווסטר של הלילה הקודם. אותו לילה הייתי נרגשת לקראת המחר, מתוחה ועצבנית מדי מכדי להרדם. חיכיתי לו שיחזור הביתה ובאחת הלכתי ושלפתי אותו מהמסיבה, לאחר שניצח  בתחרות השתייה בין הקיבוצניקים למתנדבים של "מי גומר מהר יותר קנקן של חדר-אוכל מלא בירה".
ישבנו שנינו וחיכינו בתור – אני עם בחילות הבוקר ותרמוס של תה שהיה עלי לסיים עד תומו לפני הבדיקה, והוא – גם עם בחילות. רציתי להאמין שהן היו תגובת הזדהות עמי, ולא תוצאותיו של הלילה הקודם.
הדבר הפצפון הזה, שבהתחלה היה כגרגר אורז, כבר היה קצת יותר גדול מבוטן, נקודה קטנה שפעמה במוניטור, והשכיח הכל משנינו. זה לא היה "דבר" – זו היתה הילדה שלנו.
למרות שלאורך כל הזמן ובכל הבדיקות שעברתי, ביקשתי שלא יאמרו לי את מין הילוד, ידעתי שזו 'היא'. קראנו לה בָּאבִּי.

אז היינו עדיין רחוקים זו מזה ונפגשנו רק פעם בשבוע. הוא היה בקיבוץ שעל ההר הגבוה, ואני – בבית, עוברת את חווית ההריון הראשון שלנו כמעט לבד.
בסוף פברואר הגיע הזמן לבית-הדין והבחינה לגיור. נסענו מוקדם בבוקר לקריית-שמונה. את הבטן התפוחה עדיין יכולתי להסתיר תחת חצאית וחולצה רחבה. נראיתי צנועה להפליא, כראוי.
הראיון נערך מול פאנל של שלושה רבנים חמורי סבר, בחדר עגום-מראה, במלון שני כוכבים. התשובות שהוא נתן על שאלותיהם לא סיפקו אותם. גם החלק שלי בראיון לא היה מספיק עבורם. אולם אני חושבת שהרב הראשי ראה... הוא ראה אותי והוא הבין את החיבור שלנו ואת החשיבות והייחוד שבאיחוד בינינו.
הם שלחו אותו לחודש לימודים בישיבה בירושלים.

כמה ימים אחרי שהוא נסע לירושלים, התעלפתי בחדר-האוכל, איזו פאדיחה.
הריח של האוכל עשה לי בחילה, שרון הדליקה סיגריה ונעשיתי מסוחררת. ביקשתי ממנה להביא לי מים. אור השמש בחלון הבהב לי בעיניים. הדבר האחרון שראיתי מול עיני היה שטיח קיר של הכותל שהיה תלוי מולי. האור זהר בנקודות של זהב ואחר-כך הכל החשיך, חלמתי שאני רואה את סטיוארט בתחנה המרכזית בירושלים...
החלקתי מהכסא אחורה, על הבחורה שישבה בשולחן מאחורי. היא עצרה בעדי מליפול. אנשים שהיו מסביב מיהרו להרים אותי וכשפקחתי את עיני הייתי מבולבלת ולא הבנתי מה קרה. אחותי, שנראה שנבהלה יותר ממני, ניסתה להשקות אותי ביד רועדת. הרגשתי חלשה, אך חייכתי. אמא לקחה אותי הביתה. נשארתי במִטה כל אותו היום ובבוקר שלמחרת, ישנה וחולמת בהקיץ חליפות.
קמתי ונכנסתי למקלחת. טיפת דם נשרה והתנפצה על הרצפה, ויחד אִתה התנפץ לי הלב.
נסענו למיון ואושפזתי להשגחה. המחלקה היתה מלאה ושכבתי כמה שעות במסדרון, עד שנמצא לי מקום באחד החדרים. שיכנו אותי עם עוד שתי נשים ושמחתי שהיתה לי חברה.
אחת מהן היתה מאוד ישירה. היא סיפרה לי שקראה את הכתבה שפורסמה עלי בעיתון "הקיבוץ" כמה חודשים לפני-כן ושאלה אם מותר לי ללדת. "למה לא?" שאלתי, "שיתוק-מוחי הוא אינו מחלה תורשתית." "אבל זה לא יהיה לך קשה מדי, ללדת ולגדל ילד?" "העובדה שמשהו קשה לעשייה מעולם לא מנעה ממני לעשות דבר." אמרתי לה, "אני לא האִשה הנכה היחידה שאי-פעם ילדה. לכל אִשה שרוצה יש זכות ללדת, רק שאנשים מניחים, שזה "לא טבעי" עבור נשים כמוני."**
הלילה הראשון עבר עלי עם כאב ראש חזק וללא שינה. הורי הודיעו לסטיוארט, הוא ביקש חופש מהישיבה והופיע בפתח החדר למחרת בבוקר. "פתאום הרגשתי שהכל יהיה בסדר. הוא לא עזב את ידי, הצחיק אותי כל הזמן ונישק אותי בכל פעם שיצא." כתבתי. הוא הרשים את כל מי שהיה שם, בעדינות בה נהג. הוא קיבל רק יום חופש אחד, והיה עליו לחזור. אולם צרור הנרקיסים הצהובים מהגִנה שלנו, בין עלי ננדינה, שהוא הדביק ביחד והביא עם צנצנת קטנה, נשאר עִמי במשך כל אותו השבוע. בלילה, נהגו האחיות להוציא את זרי הפרחים אל מחוץ לחדר "בגלל שהם צורכים את כל החמצן". בחמש וחצי בבוקר, כשהגיעו המנקות והעירו אותי שהחלו בעבודתן, התגנבתי והשבתי אותו למקומו על הארונית שלצד המִטה.
"שליית פתח" קראו לזה הרופאים. לאחר שפסק הדימום, האולטראסאונד הראה שהשלייה שבה למקומה והדופלר דהר במתינות סדירה של סוסים טופפים, שוחררתי הביתה, אך ציוו עלי לשכב ולהיות במנוחה כמה שאפשר.

חזרתי לבית הורי, לחדר נעורי, לשבועיים של מנוחה ופינוק, עד שאתחזק ועד שסטיוארט יחזור הביתה.
אמי היתה נחושה בדעתה לשכנע אותי שעלי ללדת בניתוח קיסרי, עכשיו עוד יותר ממה שהיתה עוד קודם-לכן. היה זה כנגד מה שאמרו כל הרופאים שראו ובדקו אותי; הייתי במעקב צמוד יותר ותחת השגחה. בנוסף לרופא המיילד שראה אותי באופן קבוע עוד לפני-כן, בדקו אותי עוד רופאים, בביקורַי במרפאת היולדות שבבית-החולים, שאחרי שבוע האשפוז היו תכופים יותר. כולם סברו שאם ההריון יתקדם בטבעיות ובלי תהפוכות נוספות, לא תהיה כל סיבה שלא אלד בלידה רגילה. מה שאמי חשבה היה מנוגד גם לכל מה שאני ידעתי; נכון, היא ידעה מהם צירים ומהו כאב של לידת ילד, אך היא לא ידעה מהו ניתוח בבטן ואיזה כאבים כרוכים בו, וכמה ארוכה היא ההחלמה. ואילו אני, אמנם לא ידעתי מהם צירים וכאבים של לידה, אך ידעתי מהם כאבים של ניתוח, שבו פותחים לך את הבטן, אחרי ניתוח השבר (הרניה) שעברתי ארבע שנים לפני-כן. לא רציתי לחוות זאת פעם נוספת.
אמא הלכה להתייעץ, שלא בידיעתי, עם רופא כירורג שהכירה, שכמובן, בהיותו מנתח, המליץ על ניתוח ודיבר על סכנות צפויות. "הוא אולי כירורג מומחה," אמרתי לה, "הוא לא גינקולוג. אנחנו יכולות להתרוצץ בין רופאים עד שתמצאי את זה שיגיד לך מה שאת רוצה לשמוע, אבל תצטרכי לעשות את זה לבד, כי לי אין כוח לזה."
אמי היקרה רק רצתה שלא יכאב לי. למרות שלא משנה מאיזה כיוון זה מגיע – לידה כרוכה בכאבים. היא גם לא הבינה, שמרגע שבחרתי לשאת בתוכי ילד במשך תשעה חודשים וללדת, גם הייתי מוכנה לשאת את הכאבים, את חוסר הנוחות ואת כל מה שמגיע בחבילת החסידה (אפילו בלי החסידה עצמה).
ואת כל מה שיגיע לאחר-מכן.

סטיוארט חזר הביתה – הפעם לתמיד. בטני הלכה והתעגלה.
התחלתי להרגיש תנועות רכות, רגע הן פה ורגע לא... פצפוצים של בועות סבון... רפרוף עדין של כנפי פרפרים... גרגר האורז הפך לבוטן, ואחר-כך לתפוח ולאבטיח, והרפרוף – לבעיטות של כדורגלן מבטיח.
ילדה זעירה נחה לה בתוכי.

לאחר-מכן רדפו האירועים זה אחר זה במהירות מסחררת כמעט. בסוף מרץ, כחודש לאחר הגלות בירושלים, נקבע המועד לבית-הדין החוזר. הפעם הוא נסע בלעדי, רק בחברת הרב, שקיבל "רמז" להגיע לקריית-שמונה כמה שיותר מוקדם. הוא נכנס לשיחה עם הרב הראשי, שעדיין היה לבדו, כמעט מיד. קצת אחרי שמונה וחצי הוא כבר יצא מן החדר, בדיוק כאשר הגיעו שני הרבנים האחרים, שלמורת-רוחם, אמר להם הרב: "הוא בסדר, העברתי אותו." למחרת, ביום שישי, הוא נסע לתל-אביב להשלים את טקס הטבילה במקווה ולקבל את תעודת הגיור.
ביום ראשון כבר היינו במשרדו של רב המועצה האזורית. רצינו לקיים את הטקס מה שיותר מוקדם, עוד לפני פסח. ל"ג בעומר כבר היה תפוס לגמרי ושבועות נראה רחוק וכבד מדי. הרב אמר, שביום ראשון הבא יש לו חתונה נוספת במסדה והוא יוכל להגיע שעה אחת קודם ולהשיא אותנו.
ממילא לא רצינו חתונה גדולה; הרגשתי שלא אוכל לעמוד – מכל הבחינות – במסיבה גדולה. מלבד זאת, רצינו שהוריו של סטיוארט גם יהיו בחתונה וגם יראו את נכדתם השביעית. חיכינו לבואם מניו-זילנד בקיץ. זו היתה סיבה טובה שסיפקה הסבר מתקבל על הדעת להפרדה בין השמחות, ולחיבור חגיגת הנִשואים עם מסיבת הולדתה של ילדתנו, כמה חודשים אחר-כך.
ביומן כתבתי: "מלכתחילה רצינו להפריד את החלק הדתי של החתונה מהמסיבה... אם היתה לנו אפשרות, היינו בוחרים בנִשואים אזרחיים... זה אינו אפשרי, לפחות אנחנו יכולים לעשות את החלק הזה צנוע..." מה שיכולנו להספיק לתכנן היה טקס ומסיבה קטנה, ליד הבית של ההורים, בנוכחות בני המשפחה הקרובים בלבד. מה שהיה בדיוק כמו שרצינו.

סיפוריהם של אותם ימים קסומים, היכן הן שתי החתונות הנוספות וכל מה שקרה ביניהם – בהמשך..

ארבע חתונות וילדה אחת - חלק שני

________________
* ספאזם – התכווצות שרירים עזה לא-רצונית, המלווה לרוב בכאבים וקשה להרפייה.
** כבר אז הייתי מודעת לנושא ודיברתי עליו כל אימת שיכולתי, רק לא עלה על דעתי שיום אחד יהיה זה אחד הנושאים המרכזיים בחיי שבהם אעסוק.

אורנה וסטיוארט ביום חתונתם

אורנה וסטיוארט ביום חתונתם

תגובות

איזה עונג של טור

קראתי ונהנתי
מחכה להמשך
ואיזו תמונה יש לכם
שמחה , שמחה
תודה

מזל טוב אישה יקרה

אורנה אני כל כך שמחה שהצלחתי למצוא אותך שוב!
אבד מספר הטלפון חלף מעל עשור מאז התואר הראשון והנה אנחנו נפגשות שוב, במקום לא צפוי.

אני מאד אשמח להפגש בהקדם ולדבר עוד קודם
נשיקות וברכות וחנוכה שמח

ורד

פרסום תגובה חדשה

ערך מאפיין זה ישאר פרטי ולא יוצג באופן ציבורי.
CAPTCHA
בדיקה זו מיועדת לוודא שהינך חי ונושם ואינך מחשב המפיץ ספאם