אורנה רוּני

נשואה ואם לבת ולבן. כותבת ואמנית יוצרת, עורכת לשונית ומתרגמת, מרצה על נושאים הקשורים למוגבלויות, מלמדת ועוסקת בריפוי אנרגטי-הוליסטי ובתקשור. מחזיקה בתואר ראשון בסוציולוגיה ובחינוך מאוניברסיטת בר-אילן. חברה ופעילה בארגון הפמיניסטי "אִשה לאִשה". הבלוג של אורנה מתפרסם גם באנגלית - כאן

 

כל הבלוגים كل المدونات

"וואו, תסתכלי על הנוף!"

פרק חדש בחיי עמד להפתח. לא רק פרק – חלק חדש.
“Wow Orna, look at the view!” (וואו, אורנה, תסתכלי על הנוף!) היה אחד ביטויים הראשונים שניטע בלקסיקון הפרטי-הבְּיַחַדי שלנו. עד היום אנחנו אומרים אותו למראהו של כל נוף יפה שנגלה לעינינו, וגם כדי לקבל פרספקטיבה על דברים בחיים שלנו.
סטיוארט אמר את המשפט הזה, לאחר שיררדנו מהאוטובוס למרגלות רכס הכרמל וטיפסנו לאט במעלה הכביש המוביל לקיבוץ מעיין-צבי ולזכרון-יעקב. עם כל עיקול בכביש שבו העפלנו, הנוף שנשקף אל הים ואל השדות ובריכות הדגים, הלך והתרחב לנגד עינינו, והוא חזר שוב-ושוב על המשפט, כדי לדרבן את צעידתנו.
אחרי שסיימתי את הלימודים וחזרתי לקיבוץ, סטיוארט חזר איתי, כהמשך טבעי ליחד שלנו.
הוא התקבל כמועמד בקיבוץ והתחיל לעבוד ברפת. לאחר כמה חודשים, הוא נשלח לאולפן לעברית, ועמד להתחיל שם חצי שנה של לימודים. 
המראה מעל צִדו של ההר באמת היה עוצר נשימה... כמעט כמו הנוף של עמק-הירדן והכנרת, שלנכחו הזדקפתי בכל יום חמישי, במשך ארבע שנים, עת האוטובוס מתל-אביב הביא אותי בחזרה הביתה.

 

הגענו לשער ומשם הודרכנו לקצה השני של הקיבוץ, לעבר האולפן.
נכנסנו לשיחה עם רינה אבני, המנהלת. היא התרשמה עמוקות מהדרכון המלא חותמות ממסעותיו של סטיוארט בכל רחבי אירופה. כשנסע עם הוריו ברכבת הטראנס-סיבירת מוולאדיווסטוק למוסקבה ואחר-כך עד ללונדון.
מהר מאוד היא זנחה את הדיבורים על האולפן, ונסחפה איתו לתוך הסיפורים שלו על כל אותן ארצות דרכן עברו. הוא סיפר הרבה על תורכיה, שאז עדיין היתה מקום לא מושג שכמעט לא הגיעו אליו, כמו חלום רחוק (עדיין לא יעד המועדף על הישראלים לסחוב ממנה ברזים). כבר שמעתי את הסיפורים האלה, ותמיד אהבתי לשמוע אותם שוב. הוא הבטיח שניסע לשם ביחד, אולי לירח הדבש...
עוד לא הגענו לתורכיה. לירח דבש יצאנו רק לפני ארבע שנים.
באמצע השיחה הערה שקלחה, נשמעה דפיקה עצבנית על הדלת, שנפתחה מבלי לחכות לתשובה וראש הציץ בעדה.
"מתי אני  אוכל להכנס לחדר שלי?" שאל הראש באנגלית.
"כשתגיש לי את כל הניירת והמסמכים. עכשיו אני עסוקה, אם לא שמת לב," אמרה רינה.
"טוב, אמא שלי כבר תסדר הכל." הוא אמר. הסתרתי בקושי צחקוק חנוק ושביב של חיוך חלף גם על פני האבן שלה.

ואכן, רוב הצעירים בקבוצה היו בסך-הכל חבורת ילדים קטנים, שההורים שלחו לארץ-ישראל. אלה מהם שלא היו מתנדבים, ש"נשבו" על-ידי בני-זוג קיבוצניקים, כמו סטיוארט ולואיז, האנגלייה שגרה בחדר הסמוך לשלו ובאה מאיילת-השחר, היו צעירים מבתים יהודיים, שהוריהם רצו להחדיר בהם "רוח יהודית/ ציונית" כלשהי, ובשילוחם לאולפן בארץ חשו שמילאו את חובם לעם היהודי, ואולי לעצמם... בסך-הכל הם באו לעשות חיים, הדבר האחרון שהיה להם בראש היה ללמוד עברית. והחלק השני של השהות באולפן – העבודה בקיבוץ... רובם לא ממש ידעו מה זה.
חברו לחדר של סטיוארט היה מיירון, בחור אמריקאי רזה וחמוד, שלאביו היה בית-חרושת למכנסי ג'ינס. הוא הביא עִמו שלוש מערכות של חמישה ג'ינסים חדשים: האחת במספר הנוכחי שלבש, האחת במִדה קטנה יותר והאחת גדולה יותר בשתי מִידות, שכן לא ידע אם במהלך חצי השנה שיהיה כאן יעלה במשקל או ירד. שלושה מהם הגיעו בסופו-של-דבר לארון שלי, אך מעולם לא ממש התאימו לי. הילדים לא רצו אותם. לעומתם, חלוק הבית שלו, העשוי קטיפה בצבעי אפור ובורדו, שאותו פשוט השאיר אחריו כשעזב, עדיין משמש אותי.
שותפתה של לואיז היתה ליזט, מקנדה. על הקיר, ליד מִטתה, היתה תלוייה תמונה של גבר נאה ושרירי, שנראה כמו אחיו התאום של תום סלק. כששאלתי מיהו, סיפרה, תוך מיסוך פניה בעננת עשן לבנה, ששאפה ונשפה מן הסגריה הנצחית, שהיתה תלוייה בין אצבעותיה: "זה החבר שלי. יש לו רשת של מכוני כושר בכל מיני מקומות בקנדה."
"אז מה את עושה פה, אם אחד כזה מחכה לך שם?" שאלתי אותה.
"רציתי לתפוס קצת מרחק." היא אמרה. "הוא הציע לי נישואים פעמיים, אבל סירבתי. בפעם השנייה, הוא קנה לי טבעת יהלומים בעשרים אלף דולר."
"את רואה, זו הטבעת שסטיוארט נתן לי." הושטתי את ידי הימנית, שקמיצתה נשאה טבעת כסף, חרוטה בסגנון תימני. בחרנו אותה יחד כמה שבועות לפני-כן, בחנות תכשיטים קטנה בטבריה, והוא נתן לי אותה כמעין טבעת אירוסים. היא עלתה חמישה-עשר שקלים.
היא עדיין נמצאת על אצבעי, צמודה לטבעת הנישואים המוזהבת הדקה, שהדוגמה שנחרטה עליה נשחקה והטשטשה כבר כמעט לגמרי.

אחר-כך, עלה הנושא של הגיור.
ההחלטה היתה שלו, מהמעט שכבר ראה וחווה בארץ, הוא הבין שקשה להיות "לא משלנו", בארץ בכלל ובקיבוץ בפרט.
"לא ישראלי" הווה איום, "לא יהודי" הרים גבות והעלה מבטים של "מוקצה".
מה שחווים היום עולים וילדיהם, בעיקר אלה שהגיעו מאתיופיה, אינו דבר חדש; אולי עכשיו היחס יותר בוטה ואלים ומוחצן, אך הוא היה קיים גם אז, חבוי יותר בין הקפלים של "זה לטובתו". "את חייבת לדבר איתו רק עברית, גם בבית," אמרו לי הנשמות הטהורות, שהיו בטוחים שהם יודעים יותר טוב מאיתנו מה טוב לנו. "למה?" הייתי שואלת, "האנגלית היא חתיכה מהבית שלו, וזה המקום שלו, שבו הוא יכול להיות בבית, גם את זה אתם רוצים לקחת ממנו?"
"והוא לא יהודי... אז מה, אז הוא מתכונן להתגייר?" שאלו בדאגה לא מוסתרת (מפני מה... לא הייתי בטוחה). "זו החלטה שלו." הייתי עונה.
איש מהמשפחה לא דרש את הגיור, חוץ מסבא שלי, שמולו ניצבה סבתא יונה. גם לאבא ואמא שלי לא היה אכפת. כמה שנים קודם-לכן שאלתי אותם, אם יפריע להם אם אנשא לגבר לא יהודי. אז, הם אמרו שזה אכן יטריד אותם. עתה, הם ראו אותי פורחת, הם גם התחילו להכיר את סטיוארט ולהבין מה באמת חשוב בחיים שלי ומה הוא הביא לתוכם. והדבר שהיה חשוב להם ביותר היה לראות אותי מאושרת.
הסכמנו עם העקרון שבדבריה של סבתא יונה, שאמרה לנו שבעיניה, בעצם העובדה שאנחנו חיים ביחד, אנחנו נחשבים נשואים ושנחיה את חיינו ביחד באושר, כי מחר העולם עלול להחרב. עם-זאת, היה חשוב לנו לעגן את חיינו בנישואים. בחנו אפשרויות שונות של נישואים אזרחיים. למעשה, העדפנו שנינו נישואים אזרחיים, בנפרד לגמרי מתהליך הגיור. פנינו לקונסוליה הבריטית, המייצגת את ניו-זילנד, אך נאמר לנו שהם אינם עורכים נישואים, אם אחד מבני הזוג הוא מקומי. חשבנו לנסוע לאנגליה, שבה סטיוארט, כאזרח של אחת הממלכות של חבר העמים (הקומונוולט), היה יכול להנשא. אך היה תנאי אחד, שלא יכולנו לעמוד בו. היה עלינו לחיות שם חודש רצוף, מה שקרץ לנו באופן שובה-לב ביותר, אך לא היתה לנו אפשרות לממן זאת. שקלנו נישואים בקפריסין, וחשבנו אפילו לעלות על ספינת טיולים ולהנשא בפני רב-החובל... אך גם אפשרויות אלה היו לא אפשריות.
את ההכנות עשינו – את אלה שלי – בכל מקרה.  הטבעת שלי כבר נבחרה ונקנתה, טבעת עדינה מוזהבת, שהחריטות בה נצבעו בשחור. השמלה שנתפרה על-פי עיצובי, היתה תלויה בארון, מחכה. מצאתי אפילו נעליים מתאימות, נוחות, עם עקב לא גבוה ולא דק יותר מדי.
והחתונה נדחתה שוב-ושוב...

ההחלטה היתה, אך הרעיון של חצי שנה באולפן גיור בקיבוץ דתי לא קסם לנו ביותר.
הפתרון הגיע מכיוון בלתי-צפוי, מקיבוץ מירב, שבו אין ולא היה אולפן גיור. אך הרב של הקיבוץ, שאיתו היו לאבא שלי קשרים טובים, לקח אותו תחת חסותו, להכין אותו לגיור. ראש-השנה עבר ואת סוכות כבר חגגנו על פסגת הגלבוע פרוצת הרוחות, מול נופי הבקעה ועמק בית-שאן מצד אחד וישובי הקו הירוק מן העבר השני.
התקבלנו שם בחמימות ובפתיחות לב. אומצנו על-ידי משפחתה של חברה שלי מימי לימודי ב"אבני", שכבר היתה נשואה ואם לשתי בנות מתוקות. הוזמנו להתארח בבתים רבים. סטיוארט שוּכַּן בדירה עם שני חיילים, ששמרו בלילות לאורך גדר הקיבוץ, ואני קיבלתי מִטה בדירת רווקות עם עוד אשה צעירה. מלבד זאת, יכולנו להיות יחד ככל שרצינו. הוא היה אמור להיות בבית-הכנסת בימי שבת וחג, אך איש לא כפה זאת עליו, או העיר משהו אי-פעם. לעתים רבות, פגישות הלימוד עם הרב גלשו לשיחות ארוכות, שלא היה להן כל קשר למה שהיה עליו ללמוד.
באחד מערבי שישי, בהם הוזמנו לקפה לאחר ארוחת-השבת, משנשאל – ביקש נס עם קצת חלב. חברתי היססה לרגע והוא מיהר להתנצל. "סליחה, אני עוד לא רגיל." "זה בסדר," אמרה, "מותר לך, אתה לא יהודי." היה זה רק ציון עובדה, ללא כל בדל של שיפוט. לפני יום-כיפור, אמר לו הרב בשקט, שיקח קצת אוכל מחדר-האוכל, אם הוא רוצה, משום שחובת הצום עדיין לא חלה עליו.
פעם בשבועיים הוא הגיע הביתה בסוף השבוע ופעם בשבועיים נסעתי אני למירב. בסוכות שהִיתי שם מספר ימים, עבדתי בנוי, שהלך וצמח בין מסלעות גדולות ועזרתי להם לארגן את הספריה הקטנה שפתחו. הלכתי מדי-פעם לבית-הכנסת, שאלתי שאלות, היה לי מעניין ללמוד אורח-חיים שלא הכרתי, למרות שמלבד היות הקיבוץ דתי, היה הוא ככל קיבוץ אחר. אפילו נכחתי פעם באסיפת הקיבוץ, בה דנו על כך, שהחברים שיוצאים מוקדם בבוקר לעבודה בשדות, מעדיפים להתפלל תפילת שחרית לבד, מאשר לעלות לקיבוץ. לא היו מספיק חברים שהגיעו בבוקר להתפלל בבית-הכנסת, כדי שיהיה מניין, והחליטו שיש לערוך "תורנות מניין", כך שתמיד יהיו שם לפחות עשרה חברים כל בוקר.
ואז הגיע החורף והגשמים ניתכו והרוחות נעשו קרות ועזות יותר. כל אימת שיצאנו החוצה, רק חיבוקו של סטיוארט שמר אותי על הקרקע ומנע ממני מלרחף בדרכה המיוחדת של מרי פופינס להתנייד. קיבלתי אישור מיוחד מהרב ללבוש מכנסיים בערב שבת, מה שהיה מאוד לא מקובל; הנשים הצעירות הלא-נשואות אמנם לבשו מכנסיים בימי החול, אך בערב שבת תמיד לבשו שמלות או חצאיות. ולמרות-זאת, היה לי קר מדי. כבר לא יכולתי להגיע לשם.

אותה שנה הביאה עִמה עוד דבר מופלא, שהיה מאוד רצוי, אך עדיין לגמרי לא צפוי, שגם בגללו כבר לא יכולתי לנסוע, ואשר שינה את פני נוף חיינו.

 

תגובות

פרסום תגובה חדשה

ערך מאפיין זה ישאר פרטי ולא יוצג באופן ציבורי.
CAPTCHA
בדיקה זו מיועדת לוודא שהינך חי ונושם ואינך מחשב המפיץ ספאם