ישראל בן דור

היסטוריון, עוסק בהוראת היסטוריה בבית הספר התיכון בחטיבה העליונה. בעל תואר שלישי מאוניברסיטת חיפה. עבודת הדוקטורט שכתבתי עוסקת ב"דימוי האויב הערבי ביישוב היהודי ובמדינת ישראל בין השנים 1947 - 1956" בהנחיית פרופ' יואב גלבר ופרופ' עוז אלמוג. במסגרת תחומי ההוראה: היסטוריה יהודית וכללית, היסטוריה של המזרח התיכון, לימודי ארץ-ישראל. לימדתי כעמית הוראה באוניברסיטת חיפה במשך חמש שנים קורסים בתולדות היישוב היהודי, מדינת ישראל והסכסוך הישראלי-ערבי.עוסק בתיעוד ובכתיבת מחקרים וזכרונות כעוסק מורשה תחת הלוגו: " מחקרים היסטוריים שימושיים".

כל הבלוגים كل المدونات

הסיפור "תחרות שחיה" לבנימין תמוז – פרשנות היסטורית

באחת מהאנתולוגיות בספרות, לתלמידי התיכון, מצאתי את הסיפור "תחרות שחייה" של בנימין תמוז, שפורסם לפני כחמישים שנה. שוב התרשמתי מיכולתו של מספר, המעורה בקורות תקופתו, ליצור אמירה משמעותית ומעוררת מחשבה בלי תילי התילים של הערות השוליים שההיסטוריונים נזקקים להן. הסיפור הוא אכן יצירה ספרותית, אך מרכיביו פותחים בפנינו "חלונות" שבהם ניתן להשקיף אל העבר ואולי גם אל ההווה והעתיד. בסיפור שלוש מערכות: ביפו, בבית בפרדס, בשנות העשרים או השלושים; בעין כרם הערבית, לפני מלחמת העצמאות; ביפו, בבית בפרדס, במלחמת העצמאות.

מערכה ראשונה: בבית האבן בפרדס

ראשיתו של הסיפור היא בימי המנדט הבריטי. אימו של המספר היא רופאה. הישישה הערבית בפרדס מודה לאימו של המספר, ה"חאכימה", על שריפאה אותה. אכן, בימי המנדט הבריטי מרבית הרופאים בארץ (כמעט 90%) היו יהודים וכרבע מהם היו נשים. רופאים יהודים רבים טיפלו דרך קבע באוכלוסייה הערבית. כמעט שליש מהרופאים היהודים הם נשים. במכתב, הכתוב בצרפתית ונשלח על ידי עגלון, הזמינה את הרופאה ואת בנה לשהות בביתם, הנמצא בפרדס, בחגים היהודיים הקרבים לבוא. בשלהי המנדט הבריטי (בשנת 1945) היו למעלה ממחצית מהפרדסים בארץ בידי ערבים. המספר מתאר מזיכרונו את הדרך לביתה של הישישה הערבית על פני מסגד חסן בק וסמטאות מנשייה. בנימין תמוז מצליח להחיות בזיכרונו את הווית החיים שקדמה למלחמה. ההרס של יפו ושכונות ערביות בסביבתה מוכר היטב ורק כוח הדמיון והזיכרון של המספר מצליח "להחזיר" את הבית שבו התארח למצבו הקודם: "בימינו אין רואים חצרות כאלה ואם אתה נקלע למקום שהייתה בו חצר כזו אתה מוצא הריסות של ימי המלחמה וערמות של אבנים וקורות עץ וקורי עכביש מתאמצים להעלות עתיקות על דברים שעוד אתמול נשמו וצחקו. אבל באותם הימים הייתה חצר זו מתוקנת ושוקקת חיים". (עמ' 146) הבית הוא בית הקיץ של הישישה, שהתאלמנה מבעלה ואביו הוא שבנה את הבית. המספר זכר כי: "מן הקירות נשקפו פרצופים של חובשי-תרבוש ועונדי-חרב, נתונים במסגרת של עץ מוזהב". (עמ' 146) הבית משמש את האלמנה בקיץ, ובחורף היא גרה ביפו.

אימו של המספר אף היא התאלמנה, אך הבית של בעלה ובית הוריו נשארו בחוץ לארץ והיא גרה בדירה שכורה. הערביה מעודדת אותה ובתוך כך מגדירה את מצבם של האורחים בביתה כ"אמיגרנטים", מהגרים שבאו מבחוץ – אך יכולים להצליח: "אמרה הישישה: "אתם חדשים כאן, אמיגרנטים, אבל בעזרת האלוהים תעשו חיל ותבנו לכם בתים. חרוצים אתם וידיכם מבורכות". (עמ' 146).

תיאור הדמויות במפגש בבית בפרדס מעיד על זהותם. אבי הנערה נאהידה, נכדתה של הזקנה הערבייה: "חבוש תרבוש ולובש אירופית" - לבושו מעיד על שמרנות ועל זיקה לתרבות האירופית. דודה של נאהידה, אחי אביה, הוא עבדול כרים "עוטה כאפייה ועגל" ובכך מבטא את המרדנות של הפלסטינים הלאומיים. עבדול כרים צעיר בן 18, נושא נשק (בינתיים רק רובה צייד) וחושש מן ההגנה, לומד בקולג' של המופתי. בימי "המרד הערבי" בשנים 1936 – 1939 כפו הצעירים על העירוניים להוריד את התרבוש ולחבוש כאפייה ועגל. נאהידה לבושה שמלה לבנה וסרט ורוד לראשה. ייתכן שזה לבוש של ילדה במשפחה ערבית אמידה או רמז לתמימות ולטוהר של הילדה.

המספר הוא בן למהגרים יהודים והעולם הערבי זר לו. בימי המנדט הבריטי רוב האוכלוסייה היהודית הייתה אוכלוסייה של עולים – למעשה, מהגרים שנאלצו לברוח מאירופה עקב עליית הנאציזם והקשיים הפוליטיים והכלכליים במזרח אירופה. בין השנים 1929 – 1939 עלו לארץ כרבע מיליון יהודים וכמעט והכפילו את האוכלוסייה היהודית, שהגיעה ל- 450,000 בשנת 1939. העולם הערבי זר למספר וכאשר הוא נמצא בתוכו הוא מתגעגע לחבריו בשכונה, הצולים תפוחי אדמה מתחת לעמוד החשמל וסוחבים למטרה זו עצים ממחסן בית החרושת לנקניק. גם פרטים אלו מעידים על הזרות והניכור של העולם היהודי מטבע הארץ- לעומת האותנטיות והזיקה לטבע של הערבים.

הבן שרוי בתפיסה של העימות היהודי-ערבי המתקרב והוא אומר: "אבל זה לא נכון שאנחנו מנשלים את הערבים, פנינו לשלום ולא למלחמה". הישישה מניחה את ידה על ראשו ומשיבה: "הכל לפי האדם. מי שפניו לשלום, יחיה בשלום" (עמ' 145). הישישה מקרבת את נכדתה ומשוחחת עם אימו של המספר בצרפתית. הנכדה מבינה את הדברים והיא מתרגמת למספר: "סבתא שלי אומרת שאני ואתה יכולים להיות זוג" (עמ' 147). הם שניהם יוצאים למרפסת ומתווכחים על האמונה באלוהים. המספר אינו מאמין באלוהים ואינו צם ביום כיפור. נאהידה דווקא מאמינה באלוהים ואוהבת אותו. המספר מגיב: "אז בוודאי לא נוכל להיות זוג עד שתחדלי להאמין" (147).

בזמן ארוחת הערב הנדיבה והעשירה, מתגברים ההדים של הסכסוך. עבדול כרים, דודה של נאהידה, שאל את המספר אם הוא חבר ב"הגנה". עבדול כרים מראה לנאהידה ולמספר רובה ציד חדש שקנה. המספר מציע תחרות בקליעה ואחר כך שניהם הסכימו להתחרות בשחייה בברכת הפרדס. לאחר שהסכימו על התחרות, שמעו תקליטים של מוזיקה ערבית. עבדול כרים נהנה מן המוזיקה אך התקליטים נשמעו באוזניו של המספר כחוזרים על עצמם והוא השתעמם, הרהר בגעגועים בחבריו ושאל את עצמו: "למה באתי הנה?" (148).

בבוקר המחרת נערכה התחרות. אמו של המספר, הישישה ואביה של נאהידה צפו בתחרות. המספר הפסיד בתחרות השחייה אך אינו משלים עם תבוסתו והציע תחרות בחשבון. אולם שניהם טעו. אחר כך התחרו בידע כללי, בתשובה לשאלה "מי גילה את אמריקה" – ניצח המספר. מול ההפסד בידע כללי, הדגיש עבדול כרים את נצחונו הפיזי, בבריכה. מול התרסתו של המספר ("יבוא יום ואנצח אותך גם בבריכה" – עמ' 149) הטיח עבדול כרים: "אם תנצחני גם בבריכה ... יהיה זה רע מאוד. גם לך, נאהידה, יהיה זה רע מאוד. לכולנו" (149). בתשובתו מביע עבדול כרים את העדר המוכנות הערבית להשלים עם תבוסה ואת הסכנה שהסכסוך יהפוך לאין סופי. הערבים ימשיכו להילחם "עד קץ כל הדורות" למרות המחיר הכבד של הסכסוך וגם היהודים לא יוכלו ליהנות מפרי ניצחונם ויצטרכו לחיות לנצח על חרבם.

מערכה שנייה: בעין כרם הערבית, לפני מלחמת העצמאות

שנים רבות אחר כך, בקיץ, חיפש המבקר מקום נופש. הוא נסע לירושלים, לא מצא מקום פנוי ולכן נסע לעין כרם הערבית ושכר חדר בביתו של אבו-נימר. הוא עצמו תמה מדוע בא למקום ואז בתוך הבית, הריחות הזכירו לו את הבית בפרדס: "ומתוך הדממה בקעו ריחות מוכרים בלולים שמן מטוגן, עלי נענע, קפה שחור, מי שושנים וגרגרי הל" (עמ' 149). הוא נזכר בפרדס ובבריכה שהייתה בו ויוצא לחצר. אמנם לא היו פרדס ובריכה, אבל בחצר הוא מצא את מה שנתפס בעיניו כייחודי לגנים ערביים. כל דור נטע ועקר ומי שליבו רגיש יכול לדעת את תולדות הגן: "וברבות הימים קם הגן וסיפר תולדות בעליו". החצר והדמויות מהפרדס שבו וחיו בדמיונו ואז הבין מה חיפש בעין-כרם הערבית: "אותה שעה ידעתי שכל אותן השנים המרובות הייתי מחכה לרגע זה, שיחזרו ימי שבתנו בפרדס ויעלו שנית בעולמי. עצמתי את עיני ואמרתי בלבי: האשוב לראותכם, נאהידה הקטנה ועבדול כרים, המנצח בבריכה?" (עמ' 150).

מערכה שלישית: ביפו, בבית בפרדס, במלחמת העצמאות

בחלקו השלישי של הסיפור, הרמזים המצמררים מאותו ביקור רחוק בפרדס – הפכו למציאות קשה. המספר נמצא בפלוגה שנערכה להסתערות "על תל-א-ריש, בחולות יפו שממזרח לעיר" (עמ' 150). שבועות קודם לכן נערכה הסתערות ובה נהרגו עשרים ושישה לוחמים. הפלוגה נערכה להסתערות חוזרת: "הפעם היינו בטוחים בנצחוננו וראינו קרב זה כמסע נקם וזעם". הכוח יצא בזחילה בין החולות וכאשר הגיעו לקרבת תל-א-ריש הבחינו בהם הערבים - מאוחר מדי מבחינתם. המשלט הערבי היה מוקף משלושה צדדים ורק כמה מהערבים ברחו מערבה, לתוך "הפרדס הסמוך, הוא הפרדס שבו עשיתי כמה ימים, לפני כעשרים שנים, עם משפחת הישישה" (עמ' 150). הבית בפרדס היה המטרה השנייה להסתערות באותו לילה, מכיוון שהיה ברור לכוח התוקף שאם לא ישמידו את כל אנשי העמדה הערבית בתל-א-ריש, ימצאו הערבים מקלט בבית האבן ובחצר. במקום הייתה תגבורת והיו גם עמדות מבוצרות. הקרב נמשך עד אור הבוקר והוכרע רק לאחר שחלק מהבית פוצץ.

שישה מאנשי הכוח התוקף נפלו בקרב. המספר לא הופתע למצוא את עבדול כרים בין הלוחמים הערביים שנכנעו. הוא שאל לשלומה של נאהידה ונענה שהמשפחה עזבה את יפו. המספר ביקש מהמפקד לשוחח עם עבדול כרים ביחידות והסביר זאת לעבדול כרים. עבדול כרים הגיב: "אתם המנצחים...כאשר תצווה נעשה" והמספר השיב: "כל זמן שלא ניצחתיך בברֵכה...אין לדעת מי המנצח" (עמ' 151). ייתכן שהמחבר רצה להתחרות שוב עם עבדול כרים בשחייה, אך המפקד שלו פקד להעביר את עבדול כרים אל המקום שבו רוכזו השבויים. אחר כך הלך המספר אל הבריכה וטבל בה. המים, שהיו בעבר צלולים וקרירים הפכו "חמים ומזוהמים". הוא שמע בדמיונו קולות מן העבר – קול אימו: "אל בהלה! שחה מהר!" וקולו של עבדול כרים: "אתה ניצחת אותי באמריקה, אבל אני ניצחתי אותך כאן, בבריכה" (עמ' 151). הרהוריו חדלו כשנשמעה קול יריה והוא חש מיד שעבדול כרים נרצח. התברר שכדור נפלט מאחד הרובים וכך נהרג עבדול כרים. בסופו של הסיפור המספר מביט בפניו של עבדול כרים המת והרהר: "פניו [של עבדול כרים] לא היו פני אדם שהפסיד. כאן, בחצר, הייתי אנוכי, היינו כולנו, המנוצחים". (עמ' 151).
 

הקרבות בתל א-ריש וכיבוש יפו

התיאור ההיסטורי אמנם שונה מהמתואר במקור, אך הסיפור מבטא את הלחימה הקשה שהייתה באזור תל א-ריש ובמיוחד בקרב האחרון ב- 28 באפריל (ראה להלן). בין תל-אביב והיישובים היהודיים שבקרבתה לבין יפו (העיר הערבית הגדולה בארץ-ישראל, שבה היו עם פרוץ המלחמה
כ- 70-80,000 תושבים) והכפרים השכנים אליה נוצר קו חזית ובמשך כחמישה חודשים נמשכו התנגשויות מקומיות לאורכו. תל א-ריש צמוד לשטחים הבנויים של בת ים וחולון הבנויות כמעט ברציפות על החולות. שטח הפקר מכוסה פרדסים נמצא באותה עת בין תל א-ריש לבין מקווה ישראל. התל שלט על חולון ועל הכביש המחבר את חולון עם תל-אביב והערבים ניצלו את יתרונותיו כדי לצלוף, לשתק את התחבורה היהודית ולפוצץ בתים בחולון ובבת ים. הערבים ידעו היטב כי ה"הגנה" תגיב בפעולות גמול ולכן ביצרו את התל ואת השכונה הסמוכה אליו. בין היתר, נבנה על התל מגדל שמירה (פילבוקס) בן שתי קומות. לצורך זה הסתייעו במישל אל-עיסא, תושב יפו וקצין חיל הספר לשעבר שהיה למפקד בכיר ב"צבא השחרור הערבי".

לאחר כשלונו של חסן סלאמה בהתקפה על שכונת התקווה, ב- 8 בדצמבר 1947, הפנו אנשי הכנופיות את התקפותיהם אל השכונות היהודיות מדרום ליפו – חולון ובת ים. ב- 13 בדצמבר ניסתה ה"הגנה" לכבוש את התל לראשונה, אך הכוחות הכובשים נאלצו לסגת בגלל התקפת נגד ערבית. ב- 16 בדצמבר 1947 נפגשו ערביי תל א-ריש עם ד"ר חיים קוגל, ראש מועצת חולון, למשא ומתן כדי להשיב את השלום באזור על כנו. אולם השקט הופר במהירות והצליפות התחדשו. לפיכך בוצעו כמה פעולות עונשין נגד בתים בתל א-ריש: ב- 25 בדצמבר פוצץ "הבית האדום" וב- 17 בינואר  פוצץ "הבית הלבן".

לאחר כיבוש טבריה (18 באפריל) וחיפה (22 באפריל) נערכה ה"הגנה" לכיבוש יפו – מיד לאחר הפינוי הבריטי הצפוי. ה"הגנה" תכננה להקיף את יפו מכל עבריה ולנתק אותה מן העורף הערבי. בני מוריס טוען כי:"מחברי התוכנית של ה'הגנה' לא צפו כלל  - ובוודאי לא תכננו – את היציאה של תושבי יפו מעירם". (מוריס, לידתה של בעיית הפליטים הפלסטינים, עמ' 135). המוראל בקרב הערבים ביפו היה בשפל לאחר נפילת חיפה. האצ"ל, שביקש להוכיח את יכולתו הצבאית, ראה ביפו "סרטן" בגופה של המדינה הצפויה לקום ואיום ישיר על בסיס כוחו בתל-אביב, ולכן יצא ב- 25 באפריל  להתקפה שנועדה לכיבוש יפו. התקפת האצ"ל כללה הפגזת מרגמות כבדה והיא הובילה, ביחד עם גורמים נוספים, לבריחה המונית. לאחר כיבוש שכונת מנשיה, תחת לחצים מדיניים, נאלץ הצבא הבריטי לפעול וכוחות בריטיים גדולים הופעלו נגד האצ"ל. האצ"ל נאלץ לסגת משכונת מנשייה אך הבריטים לא הצליחו לשכנע את הערבים להישאר ביפו.

במצוקתם, פנו ערביי יפו וביקשו את עזרתו של "צבא השחרור הערבי". סרן אל-עיסא נשלח לעזרתם מרמאללה עם שלוש מאות אנשים ומשוריינים. אולם התגבורת נשלחה לתל א-ריש, מכיוון שהתל נכבש על ידי כוחות "גבעתי" (בעיקר גדוד 52) במסגרת מבצע "חמץ" (שנועד לכבוש את העורף הכפרי של יפו) שביצעה ה"הגנה" באותה עת. הכוח הערבי שהחזיק בתל לא ברח ליפו, אלא התרכז בפרדסים שמסביב לכפר. כוח התגבורת בפיקודו של מישל אל-עיסא, בלחימה עזה ובסיוע שריוניות, הצליח להדוף את כוחות "גבעתי" שזה עתה כבשו את התל ( כיום תל גיבורים). אבידות "גבעתי" היו כבדות והן כללו 21 הרוגים (מתוכם שבעה נעדרים) ו- 100 פצועים. בקיץ 2007 זוהו גופותיהם של חמישה מהנעדרים. ה"הגנה" כבשה ללא קרב את הכפרים יאזור, סלמה, אל ח'יריה וסַקייה. תושבי הכפרים החלו לברוח ברגע שכוחות ה"הגנה" קרבו אליהם. ב- 13 במאי נכנעה יפו ונותרו בה כ- 4,000 – 5,000 תושבים בלבד.

במבט לאחור

סופו של הסיפור מפתיע. בקרב על התל, בקרב על יפו בכללה ובקרבות בארץ-ישראל, הפלסטינים הובסו וגלו מהארץ. מדוע אם כך, מסיים המספר את הסיפור בקביעה שכל מי שנמצא בחצר, יהודים וערבים גם יחד, הפסיד? ואם כן – במה מתבטא ההפסד?

אכן, מלחמת העצמאות, שהסתיימה בניצחון מזהיר של היהודים ובתבוסה קשה של הפלסטינים בפרט והערבים בכלל, קיבעה את הסכסוך, סיבכה והחריפה אותו עד כדי כך שהפתרון נתפס כבלתי אפשרי. הפלסטינים אינם מוכנים להכיר באחריותם לתבוסה, הקרוייה בפיהם "נַכְּבָּה". בצד היהודי הניצחון לא הקנה תחושת ביטחון. להפך – החששות הקיומיים נשארים, למרות הניצחונות, בניית הארץ והעוצמה הביטחונית. עדיין התחושה הרווחת היא שקיום המדינה תלוי על בלימה וכל טעות עלולה להוביל לחורבן. הערבים ביפו ובארץ ישראל אמנם נוצחו, אך מחיר הניצחון, מבחינת היהודים, הוא המלכוד של עימות שאין לו סוף. כך שמבחינה מסוימת, כאשר נוצחו הפלסטינים, גם הצד היהודי נוצח.

המחבר מבכה את אובדן החיים המשותפים ואת כשלונו של הניסיון המנדטורי ליצור חיים משותפים ליהודים וערבים בארץ ישראל. מרבית הערבים הפלסטינים הפכו לפליטים ואילו היישוב היהודי הפך למדינה לוחמת, החיה על חרבה – מעין ספרטה במזרח התיכון. קו ישר מחבר בין הקרבות שפרצו בין שכנים (כדוגמת חולון ותל א-ריש) לבין שרשרת הנפץ של מלחמות ועימותים המשמרים את החרדות מחורבן מיידי. ההישגים הכבירים בבנייתה של מדינה מודרנית ודמוקרטית בלב המזרח התיכון ("הווילה בג'ונגל") אינם משככים את החרדות המכרסמים בתודעת הציבור. בכל תקופת משבר ומתח מתחדשות החרדות מפני חורבן כולל. ישנם אף כאלה שמוצאים בחרדות מוצא נוח לבריחה ממחלוקות פנימיות ומהצורך להכריע בדילמות קשות. אם "הערבים הם אותם ערבים והים הוא אותו ים" – הרי אין צורך ליזום התקדמות במשא ומתן ולהיקלע לעימותים פנימיים חריפים בשאלות כגון עתיד השטחים, הגבולות ועוד. זו גם דרך "טובה" לפטור את ההנהגה המדינית מאחריות לאי-עשייה ולמחדלים.

מקורות

  • אברהם איילון, חטיבת "גבעתי" במלחמת הקוממיות, מערכות, ת"א (1959) עמ' 98 – 122, 498 – 518
  • ישראל בן-דור, ימי המנדט (מתוך ספר שבכתובים)
  • יואב גלבר, קוממיות ונכבה, דביר, אור יהודה (2004) עמ' 173 - 176
  • ארנה גולן, בין בדיון לממשות: סוגים בסיפור הישראלי, הסיפור הדידקטי, יחידה 6,  תחרות שחייה, מאת בנימין תמוז, האוניברסיטה הפתוחה (1984)
  • נסים לוי יעל לוי, רופאיה של ארץ ישראל 1799 – 1948, איתי בחור, זכרון יעקב (2008) עמ' 19 – 23.
  • בני מוריס, לידתה של בעיית הפליטים הפלסטינים 1947 – 1949, עם עובד, ת"א (1991) עמ' 134 – 143
  • יהודה סלוצקי, ספר תולדות ההגנה, חלק שני, עם עובד, ת"א (1973) עמ' 1365, 1378 – 1379, 1475, 1499, 1509, 1517, 1553
  • בנימין תמוז, "תחרות שחייה", בתוך: נורית להב (וייסלוביץ), לקרוא ספרות לבגרות, חלק א', מישלב (1993) עמ' 145 – 151
  • שלוש תערוכות לציון 60 שנה לקרב תל א- ריש,  מוזיאון חולון (http://www.holonet.co.il/?CategoryID=1433)
     

תגובות

פרסום תגובה חדשה

ערך מאפיין זה ישאר פרטי ולא יוצג באופן ציבורי.
CAPTCHA
בדיקה זו מיועדת לוודא שהינך חי ונושם ואינך מחשב המפיץ ספאם