סרטו התיעודי של אבנר גרינברג - על קו תרשיחא, ח'אלב, יחיעם

נושא

הצגת המידע היא חלקית – אך מאוזנת ולכן הצופה משוחרר מהמאמץ הלוגי ומוזמן לנסות ולהרגיש. בתוך כך הסרט מכיל את כל הסמלים וההתפתחויות של הסכסוך הישראלי-פלסטיני-ערבי, כמו במיניאטורה מצוירת היטב.

בשמו של הסרט ישנו רמז דק לתעלומה שתתפענח בהמשכו והדהוד ראשון להפתעות שהוא צופן למתבונן – תרשיחא- כפר ערבי ומולה – יחיעם, הקיבוץ היהודי, אך מדוע ח'אלב, העיר הסורית הגדולה, נמצאת ביניהם?

התמונות הראשונות ובהן דמותו המרשימה של אלי הררי, שהיה ה"סליקר" של הקיבוץ בימי מלחמת העצמאות, מזכירות במעט את פרקי "תקומה", אך סרט זה רחוק מאוד מדרך המלך של הז'אנר הממלכתי הישראלי – אך גם רחוק מהז'אנר הפלסטיני המקובל, המציג רק את אכזריותו של הצד האחר, בלי ליטול אחריות על חלקו ההיסטורי.

הסרט נחלץ בקלילות ובחן מכל אחת מהמלכודות האלה ומוליך את הצופה אל תפניות בעלילה שלא שיער. האיזון בהצגת שני הצדדים משחרר את הצופה מן ההכרח לחזור אל ספרי ההיסטוריה ולבדוק האם הוצגו כל העובדות המתאימות לשיטתו. הצגת המידע היא חלקית – אך מאוזנת ולכן הצופה משוחרר מהמאמץ הלוגי ומוזמן לנסות ולהרגיש. בתוך כך הסרט מכיל את כל הסמלים וההתפתחויות של הסכסוך הישראלי-פלסטיני-ערבי, כמו במיניאטורה מצוירת היטב.

אלי הררי, חבר הקיבוץ, מתבונן מהמצודה הצלבנית (שהייתה לביתו של הקיבוץ עם היווסדו) אל הכפר תרשיחא ואומר שהכפר קיים כבר 700 שנה. יש גם סמליות ברורה בכך שהקיבוץ קם ונלחם על קיומו במבצר ששימש את הצלבנים בעבר. מנגד, מספר אחד מקשישי תרשיחא כי הכפר היה אמור להפוך לעיר כבר ב- 1947 ובכך רמז ראשון לגעגועים לעבר שהיה ואיננו. הדובר מספר על סלים אל-בק, שהיה קצין בחיל הספר העבר-ירדני, גבר גבוה ומרשים, שהקים את "פלוגת תרשיחא" ואימן את בני הנוער לזחול עד לקיבוץ כדי לתקוף אותו בחסות היער. הררי מספר על המודיעין לפיו היו בתרשיחא 400 חמושים תחת פיקודו של אדיב שישקלי (לימים שליט סוריה בשנים 1949 – 1954) שהיו חלק מ"צבא ההצלה" בפיקודו של פאוזי אל-קאוקג'י.

לכאורה, שוב גובר הפיתוי לחזור לדיון ההיסטורי בין היסטוריונים משני הצדדים: מעטים מול רבים? למי היה היתרון? אך הסרט אינו מיופייף והוא מתאר כיצד אנשי הכפר נלחמו באנשי הקיבוץ והפגיזו אותו במרגמות שהסבו אבידות בנפש. לבסוף הכריעה הפצצה מן האוויר את תרשיחא. במסגרת מבצע "חירם", נכבש הכפר בקרבות קשים שנערכו נגד אנשי "צבא ההצלה" שהתבצרו בו. כאשר הוכרע הקרב, חשש סלים אל-בק לחייו וברח עם שתיים מאחיותיו ללבנון ומשם לסוריה. כפי שאמר אחד המספרים במרומז: "אנשים מגיעים לצמתים שיש להם בחירה מאולצת" ובניסוח מעניין אחר "הייתה לו [לסלים] תקרית ב- 47'- 48'". סלים גם מצוטט כמי שאמר: "אני מוכן למות למען תרשיחא"- נראה מוכר ומזכיר את "טוב למות למען ארצנו".

לאחר המלחמה נוצרו קשרי עבודה בין אברהים, אחיו של סלים, להררי ושניהם שוחחו על הקרבות שבהם נלחם סלים. אנשי המשפחה הפכו לחבריהם הטובים של אנשי הקיבוץ. האם רצתה כל השנים להיפגש עם בנה ובשנת 1982, לאחר מאמצים רבים, הצליחו להיפגש בזמן החאג' במכה. אולם בזמן הפגישה התמוטטה, דם זלג מעיניה והיא התמוטטה והתעוורה. בשנות ה-60 יצאו כמה צעירים מהכפר לארה"ב וכך הצליחו לשלוח אליו מכתב ולהדק את הקשרים מחדש. קשר המכתבים עם סלים המשיך בשנות ה- 70, ובמהלך שנות ה- 80 אפשר היה כבר לשוחח איתו טלפונית.

בעזרתם של אנשי קיבוץ יחיעם, האויבים בעבר, הגיע סלים לביקור בארץ. מגגות אחד הבתים תיאר סלים את נוף הגליל – לכל יישוב יהודי הוא מצמיד את השם הערבי הקודם. בסוריה מתחולל מרחץ דמים ובני המשפחה מתקשרים מתרשיחא לח'אלב לשאול לשלום קרוביהם. באופן נפלא במיוחד יוצאים אנשי תרשיחא לביקור בסוריה, מתקבלים כבני בית  והם מביאים איתם זעתר ועפר. אחד המנהגים הידועים בגולה היהודית היה להניח שקית ובה עפר מארץ-ישראל מתחת לראשו של המת.

האהבה לארץ מחברת בין הררי לבין אנשי הכפר. הררי מגיע לחשבון נפש עם בנותיו שעזבו ומטיח בהן את אכזבתו ומכאוביו: "כשעוזבים את המקום - זו בגידה!". שלושה מילדיו עזבו את הקיבוץ. סמוך לסוף הסרט, חבר הקיבוץ ואברהים מהלכים יחד ומשוחחים. הררי מספר שכל ילדיו באו לבקרו באותו קיץ וגם נכדה העובדת בשטחים למען האו"ם ובודקת מהי השפעת גדר ההפרדה על חקלאים פלסטינים. אברהים מעדכן שלא ניתן יותר ליצור קשר עם סוריה ומביע את צערו שלאחר מותו של סלים בשנת 2009 ניתק הקשר עם סוריה ועם המשפחה. ספוואת עוודה, מאנשי תרשיחא, מקריא ברגש רב שיר אהבה לארץ ובאוזניי הדהד ר' יהודה הלוי: "ליבי במזרח ואנוכי בסוף מערב". בסיומו של הסרט מתברר שצאצאיו של סלים פזורים בארצות רבות. הנכד, הנקרא על שמו, מתגורר באבו-דבי ומעורה בחיי תרשיחא. הציעו לו להתראיין לסרט אך הוא סירב כי המעורבים אינם מסורים לרעיון השיבה למולדת.

לסיכום,
הסרט יכול לתרום, במיוחד בחינוך בני נוער, לעיצוב דימוי ההולם יותר את המציאות. התקשורת בישראל ממעטת בדיווח על הערבים ובדרך כלל מתבוננת בהם דרך העדשה הביטחונית ומדגישה את האירועים השליליים. הסרט מציג דמויות מורכבות, מלאות ומרשימות, שעברו שינויים בתפיסות העולם על פני הזמן והן מעוררות רגשות שונים. היחסים בין יהודים לערבים בישראל הם כיום מורכבים מאוד, דו-משמעיים ומבלבלים. מציאות החיים המשותפים מקדמת את הנורמליזציה ואת ההבנה ההדדית אך מנגד ישנן מגמות של קיצוניות ובדלנות בשני הצדדים.

דווקא על רקע זה הסרט מאיר נקודות דמיון בין שני הצדדים, מעודֵד באפשרות שאויבים יכולים להפוך לחברים אך גם מתסכל - עם הבלטת הסיבוך ותחושת חוסר הפיתרון שהתחזקה עם השנים. אם עד לפני דור או שניים, נראתה המלחמה ההיא (הקורא יבחר לעצמו את הכינוי המתאים – השחרור/ תש"ח/העצמאות/הנכבה/הקוממיות/ 1948 ) כתֵיבַת פנדורה שהרוב היהודי בישראל  חשש לפתוח אותה, הרי בסרט הזה היא הופכת לשני הצדדים למחוז געגועים, מכיוון שההווה מורכב והעתיד לוּט בערפל.
מוזמנים לקרוא עוד במאמר  בנושא הצגת הסכסוך הישראלי פלסטיני בספרי הלימוד לבגרות בהסטוריה.

עוד על הסרט:
ככה כאשר שני עמים באדמתם נאחזים / חגית לביא

הסרט הופק במסגרת פרוייקט דוקו-וילג'

אלי הררי, תמונה מתוך הסרט.
אלי הררי, תמונה מתוך הסרט.

אלי הררי, תמונה מתוך הסרט.
אלי הררי, תמונה מתוך הסרט.
תגיות כתבה
ישובים
ישראל בן דור يسرائيل بن دور:

היסטוריון, בעל תואר שלישי מאוניברסיטת חיפה. מתגורר בטל-אל ומלמד היסטוריה בתיכון משגב. בין עיסוקיו הרבים מתעד וכותב מחקרים וזכרונות כעוסק מורשה תחת הלוגו: "מחקרים היסטוריים שימושיים".


תגובות

פרסום תגובה חדשה

ערך מאפיין זה ישאר פרטי ולא יוצג באופן ציבורי.
CAPTCHA
בדיקה זו מיועדת לוודא שהינך חי ונושם ואינך מחשב המפיץ ספאם