תרגום לערבית الترجمة للعربية

אנשים לפעמים מגיעים לצמתים שיש בהם בחירה מאולצת

عندما يتمسك شعبان بارضهما

נושא

סרטו התעודי של אבנר גרינברג מכפר ורדים "על קו תרשיחא, חאלב, יחיעם" מספר את סיפורם של משפחת אל-בק מתרשיחא ואלי הררי מיחיעם, ומעורר מחשבות על "בית", "אדמה" וקשר ל"מקום".

"אנשים לפעמים מגיעים לצמתים שיש בהם בחירה מאולצת"

אומר ספואת עודה מתרשיחא בסרט "על קו תרשיחא, חאלב, יחיעם" ומסתכל לעבר מבצר יחיעם. ואני חושבת לעצמי שגם, אולי, הבחירה שלנו הייתה מאולצת, ושהגיע הזמן שנהיה מסוגלים להגיד את זה לעצמנו.

הצומת: מלחמת העצמאות. המצור על יחיעם.

עובדות היסטוריות: בשנת 1938 קונה הקרן הקיימת את אדמת ג'ידין כדי להקים נקודה יהודית בגליל המערבי. ערב הכרזת המדינה, בתכנית החלוקה, הגליל המערבי שייך למדינה הפלשתינית. חברי קיבוץ יחיעם הנצורים נאחזים בנקודה העברית המבודדת בין קירות המבצר כמעט ללא מים, מזון ונשק. בזכותם היה הגליל המערבי לחלק ממדינת ישראל.

אלי הררי מקיבוץ יחיעם עומד במבצר ומספר על הכפר תרשיחא שנמצא כאן כבר 700 שנה.
מה חשבו אנשי תרשיחא לפני 66 שנה, כשראו את הנערים והנערות בני ה-20 מגיעים לקלעת ג'ידין? האם העובדה שחלקם ניצולי שואה ושאין להם מקום אחר לחיות העסיקה אותם? האם היה בימים ההם דיבור על הצמתים ועל הבחירה המאולצת כמו הדיבור המתקיים כאן בסרט?

ילדותי ביחיעם הייתה מלווה במפגשי שכנים עם בני הכפרים הערבים באזור, אבל אף פעם לא עלה בדעתי לשאול את שכני: מה קרה אצלכם בזמן המצור על יחיעם? לאן ברחתם כשהגליל המערבי שוחרר/נכבש?

הסרט מספר את סיפורה של משפחת אל-בק מתרשיחא. בן המשפחה, סלים אל בק, הקים בכפר את "סארייה תרשיחא" יחידת התנגדות להתיישבות היהודית. ספואת עודה שהיה אז בן 16 וחצי מספר על אימוני הלחימה ועל תרגיל הזחילה על הברכיים והמרפקיים מתרשיחא ליחיעם, ומי שמכיר את הנוף הזה מבין שלא רק בפלמ"ח נתנו את הנשמה להגנה על הטריטוריה.

האם אני מסוגלת להסתכל למונתאה ואיברהים אל בק, השכנים שלי מתרשיחא, בעיניים? ההורים שלי הקימו בית ביחיעם בזמן שהבית שלהם בתרשיחא התפורר. אחיהם סלים אל בק, פעיל בצבא השחרור, מבוקש של 1948, ברח ובחר בחיים בחאלב.

מונתאה מתגעגעת לסלים. איברהים בקושי מכיר את סלים, וסלים מחאלב מתגעגע לטעם הזיתים, לריח הזעתר ולמגע העפר של אדמות המשפחה בתרשיחא.

הילדים של השכנים שלהם מיחיעם, של אלי הררי ואשתו, בחרו לחיות בארצות זרות. במרפסת ביתו שביחיעם יושב אלי עם בנותיו אמירה וענת שהגיעו לביקור. במשפטים קצרים, מקוטעים, הם מנסים להבין את פשר נטישת האדמה של חלק מבני יחיעם תוך שהם מגלגלים על לשונם מונחים עבריים: יורדים, בגידה, נפולת, הבררה של הבררה. 

ילדים זה נכדים. נכדתו של אלי עובדת בירושלים ובראמללה מטעם האו"ם, חוקרת את השפעת החומה על החקלאים הפלסטינאים. נכדו הבכור של סלים אל בק, המשורר סלים אל-בק, חי ללא אזרחות באבו-דאבי ומפרסם שירים באתר האינטרנט "ערביי 48"

"אוי השיר שנושא עימו שקט ומילים,

שא את געגועי אליו,

קרא לי את שירי הדבש

על מזמורי הזרות,

שא את כישלוני בכל מערכות החיים,

אשר סובבות על צירן,

הרחק ממעגן ליבי."

אנשי תרשיחא וחברי יחיעם מקיימים יחסי שכנות פעילים. יש עסקים, עבודה, קשרי ידידות. אני לא בטוחה שבשנים הראשונות היו מסוגלים לדבר על מה שקרה בשנות המלחמה. אבל כן, בהחלט למדו לחיות יחד.

זחלו על הקוצים עד שהגיעו לצומת. בחירה מאולצת? כן. איזו ברירה יש כשזה הבית גם שלנו גם שלנו. ככה זה כאשר שני עמים באדמתם נאחזים.

עוד על סרטו של אבנר גרינברג, בכתבה מאת ד"ר ישראל בן דור

 

הסרט הופק במסגרת פרוייקט דוקו-וילג'
ראשיתו של הפרויקט  בקיץ 2005, הוא פועל בתרשיחא מאז הקמתו. משתתפים בו קבוצות מבוגרים, תושבים מכל הגליל, שיש להם חלום לעשות סרט תיעודי. עשרות משתתפים מרחבי הגליל לקחו חלק בפרויקט ומאז קיומו של פסטיבל דוקאביב גליל במעלות-תרשיחא, מוקרנים בו סרטי הפרויקט בבכורה.

הקבוצה, סמי מקצועית, נפגשת אחת לשבוע למספר שעות ומקדמת עשיית סרטים תיעודיים קצרים, המציגים דמויות וגיבורים הפועלים בגליל. בעזרת ליווי והנחייה, הם מתמקצעים בעשייה תיעודית (בימוי, תחקיר, הפקה, צילום, עריכה) ומביאים לידי ביטוי את כישרונם ויכולת ביטויים לעסוק באמנות המסך.

ורד אוסמן היא יוזמת ומנהלת הפרוייקט הדוקומנטרי. מורה מוביל בפרויקט הוא שי אמית, בוגר אונ' ת"א, מוותיקי צלמי הווידיאו בישראל ועורך דוקומנטרי. אמית הוא ממקימי מגמת הקולנוע בתיכון מנור כברי ומנהלה במשך שנים רבות.

 

מבצר יחיעם, קלעת ג'ידין

فيلم افنير جرينبرج من كفار فرديم "على خط ترشيحا ، حلب، يحيعام" يروي قصة عائلة البيك من ترشيحا وايلي هراري من يحيعام ،  ويطرح افكارا حول مفاهيم "الارض" ، "البيت" والعلاقة بالـ "مكان"..

מבצר יחיעם, קלעת ג'ידין
ישובים
חגית לביא حاجيت لافي:

תושבת 'חרשים'. פעילה ב'נשים עושות שלום',  כותבת ועורכת ב'דוגרינט'. ואם נשאר לה זמן כותבת גם סיפורים..
לבלוג של חגית לביא


תגובות

פרסום תגובה חדשה

ערך מאפיין זה ישאר פרטי ולא יוצג באופן ציבורי.
CAPTCHA
בדיקה זו מיועדת לוודא שהינך חי ונושם ואינך מחשב המפיץ ספאם

 

 

* indicates required