ישראל בן דור

היסטוריון, עוסק בהוראת היסטוריה בבית הספר התיכון בחטיבה העליונה. בעל תואר שלישי מאוניברסיטת חיפה. עבודת הדוקטורט שכתבתי עוסקת ב"דימוי האויב הערבי ביישוב היהודי ובמדינת ישראל בין השנים 1947 - 1956" בהנחיית פרופ' יואב גלבר ופרופ' עוז אלמוג. במסגרת תחומי ההוראה: היסטוריה יהודית וכללית, היסטוריה של המזרח התיכון, לימודי ארץ-ישראל. לימדתי כעמית הוראה באוניברסיטת חיפה במשך חמש שנים קורסים בתולדות היישוב היהודי, מדינת ישראל והסכסוך הישראלי-ערבי.עוסק בתיעוד ובכתיבת מחקרים וזכרונות כעוסק מורשה תחת הלוגו: " מחקרים היסטוריים שימושיים".

כל הבלוגים كل المدونات

החיים ביסוד המעלה בשנת 1909 – מזכרונות סבי

תגיות בלוג
ישובים

באוקטובר 1908 הגיע סבי למושבה עם אשתו. הוא היה אז כבן 38..."ואל תשכח שבמושבה יסוד המעלה צרכי המחיה בזיל הזול. עוד תראה ותיווכח. וגם בית מרווח ויפה יהיה לך שם, והנני מאחל לך הצלחה"

בזמן שטיילתי עם החבורה "הדוגרינטית" החביבה בסיור המרתק בהדרכתו של אמנון לוין, חבר קיבוץ חולתא, באזור אגם החולה, ב- 18 במאי 2012, נזכרתי במעומעם שפעם קראתי משהו על המקום. חזרתי לביתי ומצאתי. סבי, שלום אלדאודי ז"ל (1870 – 1953), שהיה מורה לערבית ולעברית (בין היתר בבית הספר הריאלי בחיפה, בין השנים 1913 – 1916) השאיר אחריו זכרונות רחבי היקף תחת השם "התועה בסבך החיים", אותם כתב בשנות חייו האחרונות. הוא היה אמנם בנו של רב ואדם דתי, אך הושפע מאוד מספרות ההשכלה בשפה העברית, שהתפתחה במזרח אירופה. מפעלו הגדול בתחום זה היה תרגום הספר "אהבת ציון" של אברהם מאפו לערבית קלאסית והוצאתו לאור בקהיר בשני חלקים בשנים 1899, 1921 – 1922. כוונתו הייתה להוכיח ליהודים בארצות ערב שהשפה העברית יפה ומתחדשת והוא קיווה שמי שיקרא את התרגום בערבית, ירצה לקרוא את המקור בעברית.

הסופר פרץ סמולנסקין, מאנשי תנועת ההשכלה, כתב ספר שנקרא: "התועה בדרכי החיים" וכנראה שסבי הושפע מכותרת זו כאשר הכתיר את זכרונותיו בכותרת דומה. בזיכרונותיו נהג לשתף את הקורא גם במידע אישי וכשהייתי צעיר יותר, התלבטתי מאוד איך להתייחס לגילוי הלב המלא שלו והאם לפרסם את הדברים כפי שהם. התלבטתי גם מכיוון שמדובר באדם דתי בהשקפת עולמו. כיום נראה לי שגילוי הלב מעיד על שאיפתו לכתוב רומאן, בדומה לרומאנים של ספרות ההשכלה והוא התייחס לזיכרונותיו כאל הרומאן שאותו רצה לכתוב – כאשר הוא הגיבור שבמרכז. הוא לא היסס למתוח ביקורת על כל הסובבים אותו וגם על עצמו, מתוך ידיעה ברורה שדבריו ייקראו על ידי הדורות הבאים.

הסיפור בקצרה - קורותיו של סבי ביסוד המעלה
בין השנים נדד לפרנסתו במקומות רבים בארץ ומחוצה לה. לאחר שלימד שנה במושבה ראשון-לציון, התפטר ומצא עבודה (גם הפעם לשנה בלבד) במושבה יסוד המעלה. מנהל בית הספר במושבה היה שמחה ולקומיץ והיו בו 30 תלמידים. היה מורה אחר ושמו ויינברג, שהיה רווק וסבי היה אמור להצטרף אליו. וילקומיץ דיבר איתו והסביר לו שאמנם יש לו מוניטין כמורה טוב, אך הבעיה הייתה שלא התמיד ועבר ממקום למקום. וילקומיץ הבטיח לו שמשכורתו תוגדל אם יישאר במושבה ובנוסף לכך- המזון במושבה היה זול מאוד. ב- 26 באוקטובר 1908 הגיע סבי למושבה עם אשתו. הוא היה אז כבן 38. הם קיבלו למגורים את הבית ששימש קודם לכן את פקידות הברון ולכן היה המסודר שבבתי המושבה. מסביב לבית היו עצי אקליפטוס וליד הבית נמצא תנור לאפיית לחם. המורה הרווק, ויינברג, קיבל בית קטן למגוריו. משפחת אלחדיף גרה בשכנות והוא נהנה מחברתם ועזרתם. התברר לו שמנהל בית הספר הקודם, האדון מילר, נהג לשתות בחברותא עם הערבים שחכרו את הדייג באגם החולה ובתמורה לחברותא- נהנה המנהל הקודם מאספקת דגים. אולם דאודי לא היה מוכן לשתות איתם (הוא לא היה מורגל כלל בשתיית אלכוהול) ולכן כיבד אותם בקפה. חוכרי הדיג הבינו את הרמז אך סירבו למכור לו דגים והוא קנה אותם מאלחדף.

לבית הספר הגיעה מורה צעירה, שלימדה את התלמידות תפירה וכך יכלו שני המורים לנוח מעט. אשתו, שהייתה בהריון, לא ידעה לבשל ולכן אכלו בעיקר ביצים ודגים מטוגנים. האידיליה לא האריכה ימים. לאחר שגר חודשיים במקום, באו אליו אביו, אימו ובן אחותו. חמותו באה עם שני ילדיה  הקטנים כדי לטפל באשתו. במושבה אכן היה מזון רב, זול וטוב. חמותו פינקה את אשתו ההרה בבשר עוף, ביצים, חלב וחמאה. התוצאה הייתה שהאישה ההרה העלתה במשקל ורופא שביקר במושבה המליץ על התעמלות. בצפת קנה דג שמשקלו היה 25 קילוגרמים. הוא הגיע עם הדג (כאשר הדג חתוך ומנוקה) למושבה בערב שבת ואת הסיר הניחו בתנור, בין הפחמים. שנים עשר אנשים סעדו בבשרו של הדג הענק. אולם לאחר חג הפסח חלה בקדחת ובמקום מים – שתה בירה שייצר אחד מאנשי המקום או מים שהורתחו עם עלי אקליפטוס. המורָה לתפירה התאהבה במורה הרווק ויינברג, עד כדי אובדן השפיות ולבסוף נאלצו אנשי המושבה לקחת אותה לאשפוז. הוא חלה בקדחת, מצב בריאותו הלך והדרדר ועקב התקפי החום שמהם סבל, נאלץ להתפטר מעבודתו במושבה וב- 2 בנובמבר 1909 נסע לחיפה והמשיך בנדודיו.

מתוך ספר הזכרונות: יסוד המעלה (אוקטובר 1908 – נובמבר 1909)
"נחמה פורתא היתה לי שמצאתי לי משרת מורה לעברית וערבית בבית-הספר יסוד המעלה שבגליל העליון במשכורת קצת פחותה ממה שהייתי מקבל, ומדלית ברירה הוכרחתי לקבלה על ידי המתווך האדון [שמחה] ולקומיץ מנהל בית הספר במושבה ראש פנה ומפקח על בי"ס ביסוד המעלה. האדון ולקומיץ אמר לי: "הנך מורה טוב ויש לך שם טוב שאתה חרוץ, ברם דבר אחד בך לא טוב. היות שאינך מתרכז במקום אחד. היית פעם מורה בבית ספר בצפת ומנהלו היה שבע רצון ממך, והנה בסוף השנה הגשת כתב התפטרות. וכמו כן עשית פה בראש פנה ועכשיו התפטרת מבית הספר בראשון לציון בעוד שהם היו מרוצים בך.

אני סובר שבמושבה יסוד [המעלה] תהיה אתה שבע רצון מכל צד. ראשון שתלמידי בית הספר ביסוד לא יותר משלושים ילדים וילדות יחדיו, שאתה וחברך האדון ויינברג מורים בו ובקרוב נשלח לכם עוד מורה אחת לתפירה. אמת שאתה תקבל משכורת ארבע וחצי לירות לחודש שהיא פחות ממה שהיית מקבל, מפני שאין לנו תקציב לשלם יותר בשנה זו, אבל אם אתה לא תעזוב את בית-הספר בשנה זו נוסיף לך על המשכרת לשנה הבאה. ואל תשכח שבמושבה יסוד צרכי המחיה בזיל הזול. עוד תראה ותיווכח. וגם בית מרווח ויפה יהיה לך שם, והנני מאחל לך הצלחה". כך גמר את שיחתו הארוכה איתי.

ישבנו בבית אבא בצפת כשני חודשים ובראש חודש חשון תרס"ט [26 אוקטובר 1908] נסענו אני ואשתי למושבה יסוד. לקחנו לנו בית דירה ארעי אצל איכר אחד עד בוא רהיטי הבית שהשארתים ביפו כאמור. בהגיעם העברנו אותם לבית שנמסר לרשותנו. בית גדול ורחב ידם בחצר גדולה ומסביבה נטועים עצי אקליפטוס ויש בו כל הנוחיות. על יד המטבח היה תנור לאפות בו את ככרות הלחם, כמו לכל בתי האיכרים במושבה, וגם מרתף לאצור בו עצי הסקה בעד הסקת התנור, היות שאין לחם נמכר במושבה. גם דיר ורפת ואפילו שובכים ליונים לא חסר בבית זה.

השכן הסמוך לבית זה היה אדון ש. אלחדיף ומשפחתו מעולי בולגריה שהתאקלמו במושבה זו מלפני שנים. כשבאו לבקר אותנו בשבוע הראשון לבואנו אמרתי להם כי אני רואה שהבית הזה מרהיב עין בשכלולו הן במספר חדריו והן בסידורים שיש בו. אדון אלחדף השיב לי כי הבית היה לפנים מושב הפקידות מטעם הבארון רוטשילד שהייתה במושבה זו והוא הבית היפה והמסודר מכל הבתים שישנם במושבה. הוא הוסיף לספר כי למורה ויינברג מסרו בית קטן מכיוון שהוא רווק. ספרתי לו כי האדון המורה קודמי, הציגני כמנהל בית-הספר לפני שלשה אפנדים ערבים, הם לחצו את ידי וברכוני בהצלחה ואני לא ידעתי מי הם. האדון אלחדף השיב לי כי אלה הם החוכרים מאת הממשלה את יבול הדגה שבאגם מי מרום - חולה שבגבול המושבה. דגים יש למכביר, מוציאים אותם מן האגם ושולחים לצפת למכירה. הוא הוסיף לומר לי כי גם במושבה מקבלים מהם דגים חיים במחיר בישליק אחד, (3 גרוש בעד רוטל) לכל  ימי השבוע. וביום השישי בשבוע במחיר כפול. האדון מילר המנהל הקודם, התיידד עתם והם היו מבקרים בביתו תמיד ומביאים לו דגים. הגברת אלחדף אמרה כי המורה הקודם לא היה זקוק לשלם בעד הדגים, הם היו שולחים לו בתור מנחה ובערב היו באים לביתו ועמם בקבוק יי"ש שותים יחד בחברת אשתו ואחותה העלמה. העניין הזה היה למורת רוח לאנשי המושבה. המשפחה הטובה הזאת נפרדה מאתנו בלבביות וילכו.

בסוף השבוע לפנות ערב אני שומע דפיקה קלה על דלת הבית. עמדתי ופתחתי את הדלת ואראה ערבי אחד עומד על המרפסת ובידו שלשה דגים חיים גדולים. אמר שאלה הדגים שלחו אותם האדונים שלו אלינו וכי הם חפצים לבקר בביתנו בעוד שעה. אמרתי לו שאני אקבלם בכבוד גדול ותיכף הוצאתי מכיסי רבע מג'ידה לתת לו. אמר כי אין לו רשות לקבל כסף. אמרתי לו שאני אינני מקבל שום דבר בחינם. ואם אינו רוצה לקבל כסף מחירם שייקחם חזרה. הוא לקח אותם והלך. אמרתי לאשתי: "הלא שמעת מה שספרה לנו גברת אלחדף בעניין הערבים הללו שבאים עתה לבקר בביתנו. ובכן כשיבוא אני אצא לקבלם ולהכניסם לחדר הביקור. את אל תצאי לקראתם, תכיני בחדרך את הכיבוד ספלי קפה וריבה, ובעוד רגעים אחדים אני אבא אל חדרך ואקח את המגש ואכניסהו אליהם, לתת להבין לכסילים האלה כי ביתי איננו בית מרזח כמו שהיו נוהגים עם המורה שקדמני". כך סודר הדבר. בשמעי את דפיקתם על הדלת, יצאתי לקראתם, אמרתי "אהלן וסהלן" ברוכים הבאים. הם נכנסו לחדר. כבדתים בישיבה ובסיגריות ושוחחנו בדא ובהא. אחד מהם ראיתי בכיס חולצתו בולט פי בקבוק יי"ש אחד. הוא לא העיז להוציאו. בעוד רגעים אחדים הגשתי לפניהם את הכיבוד שהכינה אשתי. שתו ויעמדו להיפרד מאיתי. ליוויתי אותם עד החצר ואפרד מהם.

בעוד יומיים הוציאו ברשתותיהם דגים מן האגם. אני שלחתי נער אחד אל האגם לקנות רוטל דגים [2.5 ק"ג]. הם שאלו את הנער בעד מי הוא רוצה לקנות. אמר להם בעד האדון המורה. אמרו לו כי אין להם דגים בעדי. חזר הילד והגיד לי. אני ספרתי את המעשייה לידידי השכן אלחדף. אמר לי כי הוא יוכל לתת לי דגים בכל יום. כך הייתי אני קונה ממנו תמיד בכל ימי שבתי במושבה ואת פניהם לא ראיתי עוד בביתי. האדון אלחדף ספר לאנשי המושבה את העובדה הזאת ואתכבד בעיניהם הרבה.

עכשיו אני בא לספר מעניין בית-הספר והמורה חברי האדון ויינברג. זהו אחיו לאותו האדון ווינברג הסופר בכולל בית הדין האשכנזי בירושלים שעשיתי איתו הכרה בהיותי לפנים בירושלים...המורה הזה היה איש טוב שיכולנו לנהל את בית-הספר במצב יפה. תלמידי בית-הספר הזה רובם ככולם, היו ילדים טובים ושקטים. אחרי ימים אחדים הגיעה לבית-ספרנו התופרת. עלמה צעירה, ותלמד את התלמידות שעות אחדות ביום את התפירה ותקל מעלינו קצת בעבודתנו. כך הייתי אני מרגיש נחת רוח בבית-הספר הזה מטעמים הנ"ל. וכמו-כן לא היה חסר לי חברה באנשים ספרדים כמוני. במושבה הזאת היו בה שלוש משפחות ספרדיות, שתיים מהן מבני עירי. פעם בפעם היינו מבקרים אחד את השני, וכמו-כן שכני האדון אלחדף שלפעמים קרובות היינו נמצאים יחדיו. פעם בביתו ופעם בביתנו. אשתי מצאה קורת רוח רבה בסיורה בבתים האלה. רק דבר אחד היה חסרונו מורגש. שאין אשתי עושה תבשילים כלל מפני שאינה יודעת מלאכה זו, והייתה הרה גם כן. תמיד היינו מסתפקים במאכל מביצים, חלב בוקר וערב ובצהרי היום טגנה דגים אם היה לנו. בעד הלחם מצאנו תרופה. אכרה אחת היינו משלמים לה שכר לישת הקמח והסקת התנור ואפיית ככרות הלחם. כך סבלנו כשני חודשים במצב קשה כזה. לאחרונה כתבתי לאמא בצפת אם תוכל לבוא אלינו לחודש ימים להראות לאשתי מלאכת הבישול וכו'. כי בית יפה וגדול יש לנו במושבה.

בחודש טבת [דצמבר 1908 – ינואר 1909] באו אבא ואמא ובן אחותי הילד חיים בנין והתגוררו אתנו. רק אחותי נשארה בבית בצפת להשגיח על הבתים ולקבל את השכירות מן הדיירים בם. כמו כן באה חמותי מיפו עם שני ילדיה ימים אחדים לפני שבאו הורי, כאשר כתבה לה אשתי שהיא הרה. אמא הטובה לא הניחה את אשתי לעבוד בבית כלל מכיוון שהיא הרה והורתה שבאה מיפו הייתה מטפלת תמיד בבתה. קמה בבקר יום יום וקנתה תרנגולים מידי הרוכל הערבי מבלי שתניח לנו להתפשר עמו במחירם הנכון. ותאמר: "הלא בתי הרה נו שלם לערבי מה שדורש בעדן". החלב לא פסק מביתנו תמיד בכל שעה משעות היום הגישה לה כוס חלב לשתות וכמו-כן ביצים וחמאה. והיא אומרת תמיד: "הלא בתי הרה ודרוש לה מזון הרבה", ואני משלם בשתיקה. ככה רבו עלי ההוצאות ורבתה העבודה במשק הבית על אמא. ביום אחד בא למושבה הרופא מראש פנה ויבקר בבית השכנה שלנו שהיתה חולה. בצאתו מבית השכנה עבר על יד ביתנו. אשתי וחמותי היו עומדות על יד הדלת. חמותי בקשה את הרופא לראות את אשתי. הסתכל בה ואמר: "נו, היא בריאה ושמנמונת יותר מדי, כנראה שהיא נזונה בתזונה טובה ואינה עושה התעמלות, אני חושש שזה יזיק לה בעת לדתה, היא צריכה להרבות בהליכה ולהתעמל יום יום". החמות שמעה את דברי הרופא בחיוך על שפתיה. וילך לדרכו.

בראש חדש אדר [22 פברואר 1909], הגיעה אשתי לחודש התשיעי להריונה. אני נסעתי לצפת לקנות מצרכים שונים לבית. בעוברי על חנות מוכרי הדגים ראיתי אנשים הרבה צובאים על פתח החנות, כי היה יום השישי בשבוע. לא היה לי צורך לקנות דגים היות שהשגתי אותם במושבה. בכל זאת התקרבתי לפתח החנות ואראה דג גדול שטוח על אדמת החנות. ארכו יותר מקומת בן אדם. ראשו גדול ועינים רחבות מבריקות. כעשרה רוטלים [25 ק"ג] משקלו. דימיתי בדעתי שהוא מין חיה, אך ראיתי בו סנפיר וקשקשת כיתר הדגים הכשרים לאכול. שאלתי חכם אחד שעמד על צידי אם הדג הזה כשר למאכל וענה שכן. אלא שאין אחד שרוצה לקנותו מחשש שמא בשרו קשה. בראותי שאין אף אחד מן העומדים נוקף אצבע עליו. אמרתי לבעל החנות שאני אשלם מג'ידה אחת (20 גרוש). המוכר אמר: "רק מג'ידה כבודו רוצה לשלם? והלא משקלו עשרה רוטל". אמרתי שאני קונהו לשם פנטזיה בלבד היות שאיני יודע אם יצלח למאכל. המוכר הסכים. קראתי אני לסבל יהודי. קשר אותו בחבל על גבו לארכו, שעלה מידתו יותר ממידת הסבל שנשא אותו, ויביאהו הסבל לבית אחותי שהתייראה לגשת אליו. אני הבאתי מאכלת חדשה. חתכתיהו חתיכות אחדות. אז נגשה אחותי ותנקהו ותשטפהו במים ותמליחהו במלח. הפצרתי בה עד שלקחה לה חתיכה אחת ואת החתיכות שם אותם החמר בתוך שתי תיבות עץ שהעמסתים על גבי הבהמה שרכבתי עליה, וניסע למושבה. הגענו לפנות ערב. מכיוון שלא היה זמן רב לקבלת שבת להכין מטעמים שונים מחתיכות הללו. הביאה אמא דוד גדול מאת השכנים, ותשם בתוכו את כל החתיכות וכשלושה קילו אפון נקי. ותשפוך עליו מים סביב ותכסה את הדוד במכסהו ויישאוהו שני אנשים וישימוהו בתנור הבוער ויסגרו את התנור. כך היה הדוד טמון בתנור עד הבקר. אחרי תפילת שחרית של שבת הסירו את מכסה הדוד מעליו ונראה את השומן של הדג צף על פני הדוד ובשר הדג היה טרי וטעים מאד. כך הזמנו את השכנים ויסעדו אתנו סעודה שערבה לחיכם הרבה. ויודו כולם לאמא על הרעיון הזה שעלה בדעתה בבישול הדג ובסדרה אותו תיכף לפני קבלת שבת. יותר ממניין נפשות סעדו ממנו...

אחרי עבור חג הפסח נחליתי בקדחת לרגלי האויר החם והמים ששתינו ממימי האגם, כיתר איכרי המושבה שהם גם כן סבלו מזה והשתמשו בחינין תמיד ויעצו לי לשתות את המים כשהם מבושלים בעלי "אקליפטוס". לפעמים הייתי שותה בירה במקום המים. הבירה הייתה זולה וטובה וייצר אותה איש יהודי. לא ידעתי מה לעשות עוד במצבי העגום הזה. בריאותי שנתרופפה בקדחת שפקדה אותי פעם בפעם מהחום והמים הרעים. נוסף על כך העלמה התופרת בבית-הספר הוכתה בשגעון. היא התאהבה בחברי המורה הרווק, ושמו ויינברג נשא על שפתיה תמיד. כך הייתה עוברת בתוך המושבה יחפה וראשה פרוע. אותן השעות שהייתה נותנת בם שיעורים לתלמידות, הוכרחנו אנחנו למלאן באופן שלא היה לנו מנוחה כל היום. כשהיו האיכרים נאבקים אתה להביאה הביתה, לא הייתה נענית להם אלא בבוא ויינברג שהלך עמה. לאחרונה באו לקחתה למוסד חולי רוח ולא רצתה לצאת עד שהוכרח ויינברג זה לצאת אתם בדרך משך שעה אחת קלה ואחר-כך התחמק ממנה וחזר למושבה. האדון ויינברג רצה להמשיך בהוראה בבית-הספר עד 24 לחודש אב. אני התנגדתי ואמרתי כי בט"ו באב [2 באוגוסט] נסגרים רוב בתי-הספר בארץ ישראל לימי הפגרה כנהוג, ובפרט במושבה הזאת שהחום גובר בה ואיתו הקדחת. ואני קודח תמיד.... ערכתי כתב התפטרות ושלחתי אותו למנהל ראש פנה והסברתי בו את הסיבה שאני סובל ביסוד מן הקדחת. כך בשמונה עשרה לחודש חשון תר"ע [2 בנובמבר 1909] נסעתי לחיפה.

 

המקור: סלים (שלום) אלדאודי, התועה בסבך החיים, חיפה (1950). הקדמה: ישראל בן דור, עיור ועריכה: יפה סקלי, הוצאה עצמית, חיפה (2001), עמ' 307 – 314.

שלום אלדאודי

שלום אלדאודי

תגובות

פרסום תגובה חדשה

ערך מאפיין זה ישאר פרטי ולא יוצג באופן ציבורי.
CAPTCHA
בדיקה זו מיועדת לוודא שהינך חי ונושם ואינך מחשב המפיץ ספאם