מרגלית טויטו مرجليت تويتو

חברת קיבוץ עברון, נשואה, אם לשתי בנות, כותבת כאן כדי להגיד – שהשמיים הם הגבול, תנו רק הזדמנות וכל אחד יוכל...

כל הבלוגים كل المدونات

מישהו מטפל בך?!

תגיות בלוג

אני חוזרת לנושא המטפלות כי יש הרבה דברים חשובים שלא ידועים לקהל הרחב, זאת הבנתי כאשר לאחר פרסום הכתבה הקודמת בנושא, "המטפלות שלי ואני" ,נשאלתי הרבה שאלות, ולכן החלטתי לחזור כדי להסביר, להעמיק ולהבהיר את הדברים.

ביושבי לחשוב מה לכתוב ובמה אתחיל, עשיתי לי רשימה של שאלות, מה חשוב, איך להסביר את זה, הרי לי מובן כמעט הכל, אבל מה על אלה שרחוקים ולא מכירים את הדברים?

הזכרתי בכתבה הקודמת את התחושה הקשה שלי (כאדם שתלוי בעזרת אדם שני - מטפלת) שאת העזרה הזאת אני מקבלת תמורת כסף, זה מרגיש לי כמו ל"מסחר" את התלות שלי - זה צורם לי. אך אני יודעת שזה כורח המציאות ושאף אחד לא יהיה מוכן לבוא לעזור לי "לשם שמיים" (ללא תמורה), ואם יש אנשים שמוכנים לעשות זאת, זה לא יהיה לאורך זמן.

משכורת ויחס לעבודה של המטפל
היום רוב הנכים בארץ מקבלים סכום כסף מביטוח לאומי או ממשרדי ממשלה אחרים, לרוב סכום זה קטן מדי - ולא מכסה את הצרכים האמיתיים של הנכים, כמו לשלם משכורת נאותה למטפל כתמורה לעבודתו ולכן ברוב המקרים המטפל מקבל משכורת מינימום. תמורה זו לרוב לא משתווה לקושי הפיזי והמנטאלי שבעבודת המטפל, ומצב זה פוגע במוטיבציה וברצון של המטפל לעזור. כמו כן נגרמת תחלופה גדולה מאד של מטפלים אצל הנכה, הפוגעת וגורמת לו לתסכול.

הכנה והכשרת המטפל - חובה
במשך השנים נתקלתי בהרבה מטפלים שלא היו מוכנים מבחינת הכשרה או שלא היה להם אכפת, ושלא רצו להבין את מהות העבודה עם הנכה. מטפל שבא לביתו של הנכה ו/או אפילו במוסדות של נכים, צריך להיות מודע שהוא בא לעבודה זו בכדי לעזור לנכה בכל. אך בלא הכנה והכשרה מוקדמת המטפל לא יוכל להבין זאת. (מעטים מהמטפלים שיש להם את זה באינטואיציה הטבעית שלהם).         

אתן כאן דוגמא מחיי: פעם נשלחה אלי אישה, שהיתה אמורה לעזור לי בכל הדברים שאינני יכולה לעשות בעצמי, כמו להתלבש, לאכול, להתקלח וכו'. בהגיעה לביתי התיישבה בכורסא ו...ישנה. כאשר בקשתי ממנה עזרה החלה להתווכח איתי, האם עכשיו או אחר כך ואם בכלל. הרגשתי תסכול נוראי. מצד אחד הצטרכתי את העזרה הזאת ומצד שני היא לא סיפקה את העזרה לה נזקקתי. שאלתי את עצמי – מה אעשה? איך עלי לנהוג? – הרגשתי באותו רגע תסכול נוראי שגבל בחוסר אונים.

מי מתאים להיות מטפל?
שנים רבות אני מתחבטת בשאלה הבסיסית, מה הם הקריטריונים המדויקים כדי להגדיר מי מתאים לעבודה זו? קשה להגדיר זאת באופן כללי, כי לכל אדם באשר הוא, אם נכה או בריא, יש תכונות ואישיות, אפשר אולי לנסח הגדרה כללית, למשל - לזכור שהנכה הוא אדם מוגבל, שבגלל אי יכולתו לשרת את עצמו ולעשות דברים בביתו, נזקק לעזרה מאדם אחר, שמסוגל לספק לו עזרה זו.

ועוד יש לזכור, שבעולמנו יש כל מיני טיפוסים שלא תמיד מתחברים זה עם זה. אני חושבת, שראוי ורצוי שתהיה שאיפה להתאמה רגשית-נפשית בין הנכה לבין המטפל. בבואנו לדון בחיבור זה יש לזכור, שאוכלוסיית הנכים הנזקקת לעזרת מטפלים, היא אוכלוסיית בני אדם עם שאיפות, רצונות, מטרות ומאוויים - הנכים הם לא בובות בלי רגש, אף על פי שלפעמים זה נראה על פניו כך.  

לפעמים כשאני רואה יחס בין מטפל לנכה – אני מתחלחלת מרמת ה"התעללות" שישנה בקשר זה. אבל צריך לציין שלפעמים נרקמים בין המטפל והנכה יחסים של חיבה ואכפתיות. לדוגמא - אספר על מטפלת שהייתה לי בביתי. מהרגע הראשון שנפגשנו, הרגשתי את הכימיה המיוחדת שנרקמה בינינו. במשך הזמן היו בינינו יחסים של קירבה משני הכיוונים, היא הפגינה אכפתיות כמטפלת כלפי וכלפי כל בני ביתי, ואני החזרתי לה אותו יחס – ניהלתי איתה שיחות ארוכות על דברים שברומו של עולם, על בעיות שלה ועל בעיות שלי, היינו מתייעצות בינינו - עליה סמכתי בכל מובן ועניין.  איתה אני שומרת על קשר של קירבה ואהבה  עד עצם היום הזה.

הלוואי שכל המטפלים היו מבינים את מהות העבודה הזו כמותה.          

מי הם העובדים הזרים?
ראשית, בבואנו לדבר על התופעה של "עובדים זרים" צריך לזכור דבר חשוב  –  עובד זר שבא לעבוד משאיר אחריו משפחה – בעל או אישה, ילדים וסיפור חיים שלם של אדם, שלרוב חי במצוקה כלכלית קשה, עד כדי כך שהיה מוכן לעזוב את משפחתו ואת ילדיו – לבוא לארץ זרה ורחוקה, לעבוד בכדי להרוויח כסף ולעזור למשפחה שלו, שיהיו להם אמצעים לחיות ולתת חינוך לילדיהם.

עובד זר – פתרון לעזרה לנכים?
יש כאלה הטוענים, שהעסקת עובד זר כמטפל היא פתרון מבחינת:

  1. "כוח עבודה זול" – יחסית למשכורת שמטפלות ישראליות צריכות להרוויח על פי חוק בעבודה זו.
  2. "24 שעות ביממה" של עזרה – השגחה מתמדת.

השתמשתי במונח "כוח עבודה זול" – שמעורר בי אסוציאציה של יחס כ"עבדים או משרתות", יחס של זילזול אליהם ולעבודתם – לכן יש לי סלידה וחלחלה מהמונח הזה, 

ובכל זאת – "כוח עבודה זול" – אני לא בטוחה בזה כל כך, לפי ידיעותיי, אם מסתכלים על סך כל ההוצאות, יוצא בסופו של חשבון שזו כמעט אותה הוצאה כספית.  

אבל יש בעיות אחרות שנלוות לצורת העזרה הזו, כמו השוני במנטאליות והקושי בתקשורת.
מנטאליות - לרוב העובד הזר בא מתרבות ומנהגים שונים המקשים עליו מאד את ההבנה של המנטאליות הישראלית, וכתוצאה מכך את הבנת העבודה עם הנכה בו הוא אמור לטפל וצרכיו.

תקשורת - היא שפה – כידוע עובדים זרים לא מבינים עברית. תקשורת כאמור זה הדבר החשוב ביותר ביחסי אנוש, אם אין תקשורת - איך המטפל יבין מה הוא  צריך לעשות? על אחת כמה וכמה כשמדובר בתקשורת עם הנכה הנזקק לעזרתו.

בקשר לתקשורת יש היבט נוסף –פעמים רבות אפש לומר, שהנכה נמצא במצב של בידוד מבחינה חברתית, מסיבות שונות. המטפל יכול להיות במידה מסוימת מענה לצורך זה של הנכה כבן אדם. אך זה יכול להיות רק בתנאי שיש תקשורת – מה שלא יכול להתקיים מן הסתם עם עובד זר.     

עזרה "24 שעות ביממה", שאמורה להיות השגחה מתמדת – יש חוק במדינה, שגם לעובדים זרים יש תנאים סוציאליים והגנות, על כן הם זכאים, למשל, למספר שעות מנוחה ביום ולמספר ימי חופש בשבוע ובחודש וכו' – לכן ה"24 שעות" זה לא בדיוק מה שזה נשמע.

אצל עובדים זרים יש גם כאלה שמבינים את מהות העבודה ועושים אותה נאמנה ויש כאלה שלא.

עלי לציין, שאני יודעת שחברות כוח האדם שמביאות את העובדים הזרים מארצותיהם, עושות להם הכנה לעבודה סיעודית כללית כלשהי. אך מה עם הכנה רגשית וחוזק נפשי? – אין לזה בכלל התייחסות! חשוב מאד לזכור - כשנכה צריך להכניס לביתו ולחיים שלו אדם זר, שבא מארץ אחרת  - עובד זר, שיחיה איתו בבית, בהרגשה זה כמעט כמו נישואין, אך לא מבחירה ולא מרגש.

את כל זאת אני אומרת מניסיון אישי – יש לי מטפלת שהיא עובדת זרה. בתחילת דרכנו המשותפת, עם העובדת הזרה שלי, היה לנו קשה לתקשר – היא לא הבינה עברית בכלל ואני לא יודעת כל כך טוב אנגלית, נוסף לכך יש לי צורת דיבור שצריך להתרגל אליה כדי להבין מה אני אומרת. זה הביא לקשיים בתקשורת בינה לביני, וקושי שלה בהבנת העבודה איתי ובביתי.

עד היום (עברו כבר ארבע שנים) יש פעמים שאני מתקשה להסביר למטפלת שלי את הצרכים שלי ושל הבית, שלא לדבר על עזרה בתקשורת עם משרדים וסידורים אחרים שאני צריכה לעשות מחוץ לבית בהם יש צורך בשפה – עברית.

במאמר מוסגר - אני יכולה להעיד על עצמי שאם הייתי גרה לבדי לא הייתי יכולה לשרוד "בדממה רגשית" שכזאת. אמנם העזרה היומיומית לה אני נזקקת כאדם מוגבל פיזית היא טכנית, כמו למשל עזרה להתלבש, לאכול, להתקלח, עזרה במעברים בין כיסא הגלגלים לבין המיטה ועוד, אך לא רק לעזרה כזו אני נזקקת אלא גם לשיחה, להקשבה – לדבר עם מישהו. ללא המבוכה והצורך להסביר כדי שהיא תבין מה אני רוצה להגיד - הכוונה גם מבחינת שפה וגם מבחינה מנטאלית – על כן עם העובדת הזרה שלי איני  יכולה לנהל שיחה. לי אישית יש מזל שאני יודעת למצוא בכל זאת "חוט מקשר" עם העובדת הזרה שלי למרות קשיי השפה והתקשורת. אבל זאת אני - זה האופי שלי.  

לסיכום
לפי ראייתי, למטפל יש תפקיד מרכזי בחיי הנכה, הוא אמור לתת מענה לצרכים הקיומיים היומימיים שלו, אך גם להיות הכתובת הראשונית לשיחה עם הנכה, זאת מעבר לעובד סוציאלי או אנשי מקצוע אחרים.  

לפי דעתי מטפל צריך לעבור הכשרה פסיכולוגית-נפשית איך לגשת אל הנכה ולקבל אותו כבן אדם בעל צרכים מיוחדים שיש לעזור לו, ומה שמצופה ממנו - זאת כדי שיהיה מוכן ויבין לאן הוא "נכנס". לו הייתה הכשרה כזאת היו נחסכים הרבה דברים, כמו למשל תחושה של מגננה מתמדת מצד הנכה, פן יפגע מהמטפל, היכולה להגיע לפעמים אפילו לתוקפנות ועימותים בין הנכה למטפל, כל זאת בגלל אי-הבנת המטפל את תפקידו - ואף על ידי הנכה, כמקבל העזרה.

אני מאמינה שאם לכל העוסקים בהבאת מטפלים לבתיהם של הנכים הנזקקים לעזרה, בממשלה או בחברות כוח האדם, תהיה מודעות והבנה גדולה יותר לקשר האנושי שצריך להיווצר בין שני האנשים, המטפל והנכה, שצריכים להסתדר ביחד בזמן מתן העזרה והתייחסות אמיתית וכנה לזה, היה יכול להיות יותר קל ליצור יחסיי אנוש ואמפטיה ביניהם.                 

     

תגובות

פרסום תגובה חדשה

ערך מאפיין זה ישאר פרטי ולא יוצג באופן ציבורי.
CAPTCHA
בדיקה זו מיועדת לוודא שהינך חי ונושם ואינך מחשב המפיץ ספאם