מחשבות ביום השואה 2012

נושא

מעל 45 שנה חייתי בפחד מגרמנים. כששמעתי את שפתם זה העלה בתוכי מחזות של תאי גזים ורעב.  בנקודה מסויימת בחיי הבנתי שאינני רוצה לשאת עמי יותר את כל הפחד והמשא הרגשי הכבד הזה. אך כיצד אפטר מכל אלו?

כל שנה, לאחר טקס יום הזיכרון לשואה, אני שואלת את עצמי: אז מה עכשיו?  אנו מתמקדים בעבר, שהוא חשוב – עלינו תמיד לזכור את מה שקרה – אולם, כיצד ניתן למקד את הכוחות שלנו לקראת עתיד טוב יותר?

נולדתי וגדלתי בארה"ב. אבי נולד בגרמניה וברח לארה"ב בגיל 17, במהלך המלחמה.  אמי הייתה מקרקוב, פולין, ושרדה בנס את מחנה ההשמדה אושוויץ.  בסופה של המלחמה היא הייתה בת 20 ושקלה 24 ק"ג. היא חשבה שלעולם לא תוכל להביא ילדים לעולם. הוריי נפגשו בניו יורק.  אני הייתי מפוחדת כבר מגיל צעיר. הבנתי את העולם בערך כך:  יש בעולם "טובים" ו"רעים".  אנחנו (היהודים) סבלנו מחוסר-צדק נוראי והעולם הפנה לנו את גבו. "אנחנו" היינו הקורבנות, "הטובים", ו"הם" היו הפושעים, הרעים. אנו יכולים לבטוח אך ורק בבני עמנו. עמדה שנראית די קלה ובטוחה להיות בה, מבחינה מוסרית:  תראו מה "הם" עוללו "לנו".

לפני כארבע שנים גיליתי שהסיבה שבזכותה אני חיה היום היא, שהדוד של אמי היה ראש המשטרה היהודית של גטו קרקוב כולו, בפולין. בכל פעם שמשפחתי נקראה לעבור למחנה ההשמדה הוא הוציא אותם מהתור. אולם בסופו של דבר כולם הועברו למחנות ההשמדה. גם הדוד של אמי נרצח עמם, כמובן. אמי שרדה.

גיליתי חלק זה של ההיסטוריה המשפחתית שלי כשבתמימות הבאתי את עץ המשפחה שלי לעוד ניצול שואה מבוגר מפולין, א. מקרקוב. כל-כך התרגשתי מהמחשבה שאולי הוא הכיר מישהו מבני משפחתי שנהרגו במלחמה.

"האיש הזה! הוא היה הדוד של אמך!?"  ואז א. החוויר לגמרי ופסק את נשימתו לשניות אחדות.  מעולם לא ראיתי תגובה שכזו ממישהו, אף-פעם.

"ספר לי מה אתה רואה!" אמרתי.

"אני לא אספר לך!" השיב א..  זה נמשך די הרבה זמן כך. לבסוף הוא ראה שאינני עומדת לוותר לו, אז הוא אמר:  "האיש הזה, הוא היה ידוע בכינויו "מלאך המוות". היה לו הכוח להעניק חיים או מוות לכל יהודי בגטו. הוא היה מה"סוג" הגרוע ביותר, כי הוא היה אחד מאיתנו. בוגד. וכולם שנאו אותו.  אותו "מלאך המוות" הציל את חיי אמי. אז מי הם "הטובים" ומי הם "הרעים" לגביי עכשיו?

כצעירה בת 23 הובילו אותי שאלות חיי, כבת לניצולי שואה, לגור בישראל. אני זוכרת את התחושה שהייתה לי, של להיות סוף כל סוף בבית. תחושה שמעולם לא הייתה לי בארה"ב.

מעל 45 שנה חייתי בפחד מגרמנים. כששמעתי את שפתם זה העלה בתוכי מחזות של תאי גזים ורעב.  בנקודה מסויימת בחיי הבנתי שאינני רוצה לשאת עמי יותר את כל הפחד והמשא הרגשי הכבד הזה. אך כיצד אפטר מכל אלו?

ההזדמנות הגיעה. התלוויתי לתכנית חילופי נוער של תלמידי תיכון מהרדוף עם תלמידי תיכון וולדורף מגרמניה. עבדתי עם התלמידים על פרוייקטים מוסיקליים. משם נתבקשתי לבוא לגרמניה על-מנת להדריך סדנאות שירה במחנה ריקוד ומוסיקה בצפון גרמניה. בתקופה של שלוש שנים עשיתי שלושה מסעות לגרמניה. חלקתי איתם שירים מסורתיים של העם היהודי בעברית וביידיש, וחלקתי איתם את תפילותיי המולחנות לשלום ולקדושה. הכרתי אותם, חייתי, חלקתי ושרתי שם עם מאות אנשים גרמנים נפלאים.

במהלך הסדנאות שלי שם שמתי לב לאישה שבאה יום-יום לסדנא שלי; אך במקום לשיר איתנו היא פשוט ישבה בצד כשהיא מקשיבה ולעיתים קרובות מאוד גם בוכה. היא באה כל יום.

ואז, לאט לאט, אחד אחד, אנשים פנו אליי ושאלו אם אוכל למצוא זמן לדבר איתם. אז- הם שפכו את ליבם אליי. כל-כך הרבה אנשים. כל-כך הרבה אנשים גרמנים שגילו במוקדם או במאוחר- שהוריהם או הסבים שלהם היו נאצים – וניסו להתמודד עם רגשות האשם שהיו להם. הם דיברו אליי מהלב, כאילו שמתפקידי היה לסלוח להם.  כל כך הרבה סיפורים; כל כך הרבה כאב. הקשבתי. אז לא ידעתי על הדוד של אמי, אותו "מלאך המוות". הלוואי שהייתי יכולה לאמר להם אז, שגם לי יש היסטוריה משפחתית שהתביישתי בה.

בביקורי האחרון כבר לא חששתי לדבר בפתיחות על הריפוי שאנו יכולים לחלוק דרך מפגש משותף והקשבה הדדית לסיפורים האישיים של כל אחד מאיתנו. וכמובן, שירה של שירי ריפוי, תפילה ושלום יחדיו. זוהי המתנה שאני יכולה לחלוק עם זולתי.

עבודתי בגרמניה הובילה אותי לראייה באור חדש את כל המצב הישראלי-פלסטינאי. איך אני מרגישה עכשיו בעמדה בה לי קוראים "הפושעת", לעומת התחושה שהכרתי מתמיד, בתור "הקורבן"? האם עדיין יש "טובים" ו"רעים" בעולם הזה?

העולם תמיד עומד לצד הקורבנות. אך למעשה, כולנו קורבנות: קורבנות של מחשבה אטומה, של לבבות אטומים. לא לימדו אותי מספיק אודות הנכבה, עכשיו אני מוכנה לשמוע את סיפורם וכאבם. והייתי רוצה שחבריי הערבים  ילמדו על השואה, ויבינו את הפחד והטראומה העומדים מאחורי האומה היהודית.

סיפורי ההיסטוריה רוויים בטראומות. טראומות אישיות, טראומות קבוצתיות. כיצד נרפא אותם?

על-ידי אמון; ב פתיחת ליבנו ומציאת ניצוץ האהבה בכל אחד; על-ידי כך שנחלוק את הסיפורים שלנו – לא את מה שאמרו לנו להאמין בו, אלא את מה שאנחנו מרגישים באמת;  בהקשבה לסיפורים ולרגשות של אחרים;  על-ידי ההבנה ש"האחר" אינו כל-כך שונה ממני.

יש לי עדיין הרבה עבודה לעשות על-מנת לרפא את עצמי ואת הילדה שבתוכי. יש לי עדיין הרבה עבודה לעשות בבניית אמון. אבל אני פוסעת בשביל הזה.

מתוך יומנה של אתי הילסום – אישה יהודיה הולנדית בת 28 במותה באושוויץ, 1943:

"אל תחיי את רגשותייך מחדש דרך שנאה; אל תחפשי לנקום בכל האימהות הגרמניות, שכן אף הן כואבות ברגע זה ממש על בניהן הנשחטים והנרצחים. העניקי לכאב את כל המקום והמקלט שלהם הוא ראוי, בתוכך. שכן, אם כל אחד יישא את כאבו בכנות ובגבורה, הכאב והסבל הממלאים כעת את העולם ישככו.

אך אם לא תפני לכאבך מקלט הגון, ובמקום זאת תשמרי את רוב המקום בתוכך לשנאה ולמחשבות נקם – שמתוכם ייוולדו כאב וסבל חדשים אל תוך העולם – אז לעולם לא יחדל הכאב מן העולם, ורק יתרבה. ואם נתת לכאב את המקום שמבקשים מקורותיו העדינים, אז תוכלי לומר בלב שלם: החיים יפים וכל כך עשירים. כל-כך יפים וכל-כך עשירים שזה גורם לך לרצות להאמין באלוהים."

 

כתבה בעקבות הארוע בו השתתפה דיאן:
מחשבות בעקבות יום השואה - ארוע משותף לגרמנים, יהודים וערבים / חדוה ליבנת

דיאן קפלן

דיאן קפלן
תגיות כתבה
דיאן קפלן دايان كابلان:

ילידת ארה"ב, חיה ביודפת. מוזיקאית.


תגובות

פרסום תגובה חדשה

ערך מאפיין זה ישאר פרטי ולא יוצג באופן ציבורי.
CAPTCHA
בדיקה זו מיועדת לוודא שהינך חי ונושם ואינך מחשב המפיץ ספאם