חדוה ליבנת - ראיונות רדיו

חברת קיבוץ תובל, יזמת חברתית, בעלת תואר שני בגיאוגרפיה מאוניברסיטת חיפה, מיוזמי דוגרינט, מו"ל האתר.

כל הבלוגים كل المدونات

רוני אשכול - אישה, סופרת גלילית ועוד

ישובים

רוני הוציאה זה עתה ספר ביכורים שקוראים לו "עלמא".
 
היא מגדירה את עצמה גם כ"סופרנית" כי היא סופרת שעובדת כספרנית בספריית משגב ושם גם הכרתי אותה. כשהייתה צריכה לקטלג את הספר בספריה התלבטה בין  קטלוגו כספר נוער או פנטזיה, מה שהרחיק אותי באופן ראשוני מהספר כי נוער אני ממש לא, ופנטזיה - עוד לא.
 
אבל אני קוראת את הספר הזה ושמחה לגלות שאני נהנית, נהנית ממשחק המילים, המון מילים של רוני, כלומר רוני המציאה אותן. אני נהנית מהתיאור הפנטסיונרי של הדמויות, שאינן בני אדם, מהמקומות בהם מתרחש הסיפור, מהלויתן ומהקשר המיוחד של עלמא עם הלויתן. אני גם מרגישה בבית, כי הספר הוא על נשים, רוב הגיבורות בו הן נשים וכמו שרוני אומרת, היא "מבינה נשים".
 
גליליותה היא חלק בלתי נפרד מהווייתה. הבת הראשונה של חרשים שחיה היום עם בעלה ושלושת בנותיה הקטנות באשחר, ישוב מעורב דתיים וחילוניים. אשחר הוא בחירה מתאימה למי שהיא. משפחתה נמצאת בדיאלוג מתמיד עם הדת.
 
הספר הוא תולדה של דימוי ויזואלי שמאד הציק לה: חוף ים לבן, דימוי שנולד בסדנת דמיון מודרך ולא עזב אותה, "ניסיתי לצייר את הדימוי ולא הצלחתי. רק כשהתחלתי לכתוב  התחלתי להרגע".
 
ספר של כ- 460 עמודים וכ- 100,000 ויותר של מילים, זה ספר שהתחיל כשליש מגודלו, הלך וערם על עצמו עוד שרירים, שומן ועור. העיבוי הזה הוא תוצאה של עבודה של שנה מול העורכת ששלחה אותה הלוך ושוב עד שהן הגיעו לתוצאה הסופית. התהליך הזה מתואר על ידה כ"יציאה מביצת התמימות".
 
עד עתה לא נהיר לרוני מדוע היא רצתה להוציא את הספר לציבור הרחב. "הגיע השלב שנתתי כל מה שיכולתי לתת עד עכשיו, ואז סיימתי את הספר."
 
כמה שורות שליקטתי מהספר:
"אין כל רע בטעם מר"
"היא פחדה ממה שהיא ידעה"
"היא אף פעם לא ענתה לי על מה שלא ידעתי"
"לפעמים שלא מצפים למשהו העיניים נעשות עיוורות אליו"
"האחדות מוגבלת, יש בה פרצות, סדקים ופגמים".
אחרי משפטים כאלה לא תקראו את הספר? לא תקשיבו לראיון?

להאזנה - לחצו כאן

תגובות

פרסום תגובה חדשה

ערך מאפיין זה ישאר פרטי ולא יוצג באופן ציבורי.
CAPTCHA
בדיקה זו מיועדת לוודא שהינך חי ונושם ואינך מחשב המפיץ ספאם