דודו פלמה دودو بالما

מכפר הנשיא, סופר, אומן, מחנך ועיתונאי.
من سكان كفار هنسي، كاتب، فنان، مربي وصحافي.

כל הבלוגים كل المدونات

איראנים אנחנו אוהבים אתכם!

האהבה הפורחת לאחרונה בין נציגים בני העם האיראני לנציגים בני העם היושב במדינת ישראל, מחממת מאוד את הלב. אבל בעיקר היא מבליטה את ציחצוח החרבות ולטישת השיניים וחריצת לשונות המנהיגים, ובעיקר היא שבה ומזכירה לי את האנרכיסט המנוח (שבימיו לא ידע מנוח) מיכאיל בקונין. שידע להסביר כל כך יפה למה בני העם האיראני צריכים בעצם לאהוב את בני העם הישראלי, ולמה ומדוע למנהיגי שני העמים האלה כל כך חשוב שנשנא איש את רעהו ואישה את רעותה.

אבל לפני כן כמה הערות תרבותיות על הילדות שלי: הילדות שלי הייתה די מאושרת, למרות שגדלתי בבית קיבוצי עני מאוד. (אני מתכוון למה שקראו אז "חדר ההורים". שהרי "הבית" היה כידוע בית הילדים). בכלל, קשה לי להאמין שמי שגדל בשנות החמישים ידע רווחה גדולה. אבל, כידוע,  כדברי המאמר, "עוני הוא רק מדעת" וחדר ההורים היה עשיר בספרים. היה את "כל כתבי לנין" בכריכה אדומה ואותיות זהב מבהיקות (זה היה הזהב היחידי שפגשתי בחיי), היה גם עותק (הרבה יותר קטן וצנוע) של "הקפיטל" של קרל מרכס. והייתה גם ספרות יפה. ספרים של בלזק, אנטול פרנס, גוגול שהצחיק אותי עד דמעות, יצחק באבל, צ’כוב, טורגנייב, שולוחוב ורבים אחרים. ממתקים לא היו, אבל היו המון ספרים. ואני אהבתי נורא לקרוא. ושם פגשתי לראשונה בספר שכבש את ליבי "המדינה החברה והיחיד" סיפרו של האנרכיסט הרוסי שעיצבן את כולם מיכאיל באקונין.

פעם בשבוע, אבא שלי היה יושב אל השולחן וחותך בסכין לריבועים של 20 ס"מ על 20 ס"מ את דפי עיתון "על המשמר" שקבלנו במשך השבוע. את הרבועים היה אבא מניח בסדר מופתי, לפי התאריך, על מדף בשירותים. כל יום בשבוע ערמה של ריבועים שנחתכו מדפי אותו יום בשבוע הקודם. כך שאני יכול להעיד על עצמי שלמדתי, גם דרך התחת, מה זה "ציונות, סוציאליזם ואחוות עמים". עם זאת, למרות שלא היה נייר טואלט בבית (למעשה בגליל נייר הטואלט הראשון פגש ישבני, הלא מפונק בעליל, בערך באמצע שנות ה- 60. היה תענוג גדול, אבל מה זה הרגשתי בורגני), אני זוכר את עצמי תמיד כילד שלמרות שהייתה לו ילדות מורכבת מאוד, הרי שבבית בנוסף למחסור הגדול שידענו, ידעתי גם הרבה אהבה, שמחה ויצירתיות.

ומאחר ולא באתי לכאן כדי להתייפח ולספר לכם עד כמה הילדות שלי הייתה דפוקה וסוחטת דמעות לפחות כמו בסרט ההודי סאלאם בומביי, בואו, רגע לפני שאנחנו מתחילים לדבר על חג החירות הממשמש ובא ועל "כל אחד והחופש שלו", ננסה להעמיד מספר הגדרות או קביעות למושג "חופש" ואם יורשה לי אז גם למושג ה"חירות". ונתחיל בהגדרה מילונית.

לפי הגדרה מילונית, חירות היא: חופש, דרור, מעמדו של אדם חופשי.

חירות פיוטית = זכותו של משורר לחרוג מן המסגרת הדקדוקית או התחבירית, או מכללי המשקל או החריזה- לצורך ביטויו האמנותי החופשי.

ארבע החירויות: חירות הדיבור, חירות הדת, חירות מפחד, חירות ממחסור. (הכרזות שנתקבלו בימי מלחמת העולם השנייה על ידי ממשלות ארה"ב, ברית- המועצות, אנגליה וצרפת(.

ועכשיו כדי להרחיב את היריעה בואו נוסיף להגדרה המילונית גם כמה הגדרות נוספות:

"חירות ללא סוציאליזם היא אי צדק, ואילו סוציאליזם בלי חופש-הריהו עבדות." (מיכאיל באקונין)

מיכאיל באקונין (זוכרים את מיכאל באקונין שהזכרתי קודם? האנרכיסט הידוע, שראש משטרת פריז אמר עליו, בזמן שהשוטרים שלו עינו אותו, שאם רוצים לעשות מהפכה טוב שיש אחד כזה לצדך, אך מרגע שהמהפכה הצליחה, הדבר הראשון שצריך לעשות זה להוציאו להורג) היה כל חייו אדם שלא הסתדר טוב עם מסגרות קיימות ובעיקר מאובנות.

מיכאיל באקונין גרס שההיסטוריה מלמדת אותנו שמדוכאים שנדפקים משני עברי הגבול של מדינות, במקום שיתאחדו נגד מי שמשעבד אותם ודופק להם את הצורה, הם מתלכדים באופן שסותר לחלוטין את האינטרסים האמיתיים שלהם דווקא עם אלה המשעבדים אותם ונלחמים בדומים להם מעבר לגבול. כך השליטים מבטיחים את שלטונם. אחר כך בא ברטולד ברכט ואמר את זה באופן חינני יותר. אבל אף אחד לא יכול להכחיש את העובדה שמיכאיל באקונין הגדיר יפה את הדברים ראשון.

בספרו המבריק "המדינה החברה והיחיד", מגדיר מיכאל באקונין מחדש את היחסים המתקיימים בין חברות, מדינות והאדם האינדיבידואלי השרוי בהן. והוא עושה זאת במילים צלולות וברורות כאשר אי שם ממעמקי המאה ה- 19 התבונן אל העתיד ותיאר אותו ללא מורא וללא משוא פנים והדברים שכתב נכונים עד עצם היום הזה ועד בכלל.

כה אמר מיכאיל באקונין

המדינה, החברה והיחיד

 

ניצול וממשלה הן מילים נרדפות - ניצול וממשלה הם שני ביטויים צמודים של הדבר הקרוי פוליטיקה. הניצול מספק את האמצעים להגשמת תהליך הממשל, הוא גם הבסיס ההכרחי  והמטרה של כל ממשלה, וזו חוזרת ונותנת לכוח הניצול אישור חוקי כדי להגשים את מטרותיה.

 חוק הג’ונגל קובע יחסי מדינות - כל מדינה שואפת להפוך להיות למדינה החזקה ביותר. עליה לבלוע את זולתה כדי שלא תיבלע, להיות כובשת כדי לא להיכבש, לשעבד כדי לא להיות משועבדת.

 המדינה הורסת את הסולידריות של כלל האנושות -  המדינה פורשת חסותה על אזרחיה בלבד, ואין היא מכירה בזכויות של אדם, אנושיות וציביליזציה אלא בתחומי גבולותיה בלבד.

למדינה אין חובות כלשהן כלפי אוכלוסיות זרות (כבושות) - אם מדינה נוהגת מנהג הומאני בעם כבוש, אין היא עושה זאת מטעמי חובה, כי זכותה המוחלטת לעשות בהם כראות עיניה.

הפטריוטיזם  סותר את המוסר האנושי הרגיל (הטבעי) - הפטריוטיזם הוא המוסר העליון של המדינה, הוא עצם מהות המדינה. אנחנו אומרים: "מוסריות עליונה"- כי בדרך כלל מתעלה היא מעל לרמת המוסר והצדק האנושיים, ועל ידי כך היא מעמידה את עצמה בסתירה להם. פגיעה בכבוד הזולת, דיכויו, שדידתו, רציחתו או שעבודו נעשים מוצדקים כאשר הם נעשים בשם המדינה.

מרד בחברה הוא מעשה בלתי אפשרי - החברה קדמה לכל יחיד, ויש לה קיום מעבר לו. כמוה כטבע. החברה האנושית היא טבעית, המדינה והממשלה מלאכותיות. לכן אין האדם יכול למרוד בחברה, כי אז הוא מורד בעצם בטבעו שלו.

המדינה רע היסטורי הכרחי -  המדינה היא רעה חולה. היא הכרחית משום שהיא שלב בהתפתחות האדם. המדינה איננה החברה. היא רק אחת מצורותיה ההיסטוריות. מבחינה היסטורית צמחה המדינה מתוך שילוב של אלימות, שוד וגזל.  אם האדם חפץ להשתחרר, עליו להתבגר משלב המדינה שהוא רע הכרחי, אך כבר עכשיו המדינה מעכבת את התפתחות החברה האנושית.

 

מרד במדינה -  יותר נכון וקל למרוד במדינה. כי בעצם מהותה יש כבר משהו שמעורר התקוממות. לעולם תהיה המדינה הכוח האונס את רצון האדם לפי החוק. המדינה מהווה את השלילה הנצחית לחירות האדם.

עניין היחיד ועניין הכלל אינם סותרים זה את זה -  מילדות מלמדים אותנו שקיימת סתירה בין האינטרסים של היחיד לאינטרסים של הכלל. זהו שקר שנוסד על ידי המדינה שנועד להסתיר את האמת – שאינטרס הפרט ואינטרס הכלל זהים. המדינה מקריבה את האינטרסים של היחיד ושל הרבים לטובת אינטרסים של מיעוט בעל זכויות יתר. אם מתבוננים היטב רואים שניגוד האינטרסים הנ"ל הומצא ומתוחזק על ידי ולמען המשך השלטון והדיכוי של המדינה באזרחיה.

 

*******************************************************************

 

ועכשיו, לאחר שהתוודענו לדברים שכתב מיכאיל באקונין, נעשה ברור יותר למה מנהיגינו מצחצחים חרבות ומשסים אותנו באחינו לצרה, והם שבים ומשכנעים אותנו ללא לאות שבמקום לאהוב אותם כי הם אחינו בני האדם, עלינו לשונאם ובעיקר עלינו להתאמץ להשמיד אותם לפני שהם ישמידו אותנו. ואם חלילה לא נתעשת בזמן, נמשיך לעשות מה שאנחנו עושים כל כך טוב רוב ימינו, להיות בשר התותחים הטעים המנציח את שלטונם של המנוולים לעד.

ולכן, התשובה על השאלה אם צריך לאהוב את האויב, היא כן! בסימן קריאה! כי אם נמשיך להיכנע לשנאת בני אדם אחרים, ונשנא כך את כל ה"אחרים" שאינם אנחנו, לא נצליח לשנות את המצב בו אנו שרויים, והוא ימשיך לעצב אותנו להיות כפי שאנחנו היום, אלימים, שונאים, חסרי אמון וחסרי תקווה.

לפני כמה זמן (די הרבה זמן למעשה) קיבלתי מכתב מבן הנמצא בסין (למען הסר ספק, זהו איננו בני הנמצא בסין זהו חניך שלי לשעבר ששמו הוא בן). עניתי על מכתבו ולאחר מכן התברר לי שמכתב התשובה מתייחס גם הוא (ואולי בעקיפין) לנושא שעליו אנחנו מדברים. לכן קבלו אותו כנספח הכרחי לפוסט.

 

איגרת

"…אז תגיד מה קורה לכם שם בארץ. על איזה ערכים נשאר לכם בכלל להילחם ובמה עוד נותר לכם להאמין?" …

)קטע ממכתב מבן הנמצא בסין(

 

 אתה שואל, במה עוד נותר לנו להאמין?

תראה בן, באשר לייאוש שתקף אותך,

נדמה לי שדיברנו על זה פעם

לפני שנות אלף, או שאולי חלפו

רק עשר שנים למניינְךָ.

 

תמיד יהיה קל יותר להיכנע לייאוש.

ההווה מספק לנו אינספור רגעים

הגורמים לנו לייאוש והרמת ידיים,

 

אך חשוֹב מה היה קורה

לו משה היה מוותר ונואש

מעם ישראל כשכבר ביציאה

לחירות רצה לשוב אל סיר הבשר.

 

מהטמה גנדי, היה מבין שאין לו

סיכוי לגרש את הבריטים ולא יוצא

אל צעדת המלח. אברהם לינקולן

וּמרטין לותר קינג היו מוותרים על

המאבק לשחרור השחורים, כי הגזענות

חזקה ומושרשת וכי אין סיכוי למוטט אותה.

 

דבורה הנביאה לא הייתה יוצאת לקרב נגד סיסרא

כי לא היה סיכוי לנצח את מרכבות יבין מלך חצור.

 

אמה גולדמן הייתה נשארת יהודיה חרדית בקובנה

ולא יוצאת אל המסע להגדרת הגל הפמיניסטי הראשון

כי לא היה שום סיכוי לאישה לצאת נגד הסדר הגברי,

 

ורוזה לוקסמבורג הייתה מוותרת לנכות שגרמה לה לצלוע כל ימי חייה

ולא יוצאת למאבק לא אלים למען שוויון ערך האדם, שבסופו פעיל ימין

גרמני מנוול ירוצץ את גולגלתה בקת רובהו וישליך גופתה לנהר.

 

ובאמת לכל הנשים והגברים האלה לא היה שום סיכוי – ובכל זאת הם יצאו.

כי כאשר אתה מתבונן אל אלה הלא

מוותרים למרות שהיו צריכים, אתה

מתחיל להבין שההיסטוריה השתנתה

תמיד כאשר קם אדם ולמרות שלא היה לו

כל סיכוי החליט לא לוותר ולצאת לדרך.

 

ולכן, אני מאמין, שאין לנו רשות

להפסיק ולהמשיך ולחתור לכך

שהמציאות תיראה פעם אחרת.

 

ההוויה האנושית נוצרה תמיד

בידי בני אדם, ואם נזכור

כי  מאז היות אדם בעולם,

ההוויה קבעה את התודעה,

אכן יהיה לנו סיכוי!

תגובות

פרסום תגובה חדשה

ערך מאפיין זה ישאר פרטי ולא יוצג באופן ציבורי.
CAPTCHA
בדיקה זו מיועדת לוודא שהינך חי ונושם ואינך מחשב המפיץ ספאם