חיפוש לפי ישוב بحث حسب اسم البلدة
קול רבה
"קול רבה" הוא בלוג של רבות (נשים רבנים) שגרות בצפון. מטרת הבלוג היא להשמיע את קול הרבה באזור הצפון, לשמוע מה רבות באזור חושבות על מגוון נושאים חברתיים היום (ממבט פמניסטי-ליברלי-דתי), ולפרסם באזור הגליל את העובדה שיש רבות בארץ בכלל.
בלוגים מומלצים مدونات مفضلة
כל הבלוגים كل المدونات
הנצפים ביותר של הבלוג
الاكثر مشاهدة في المدونة
-
01/04/2012
-
12/02/2012
-
02/01/2012
-
21/05/2012
כניסה
מעגל הלידה של אישה במקווה שמיא בגליל / הרבה חביבה נר דוד
בקיבוץ המתחדש חנתון שבגליל התחתון, מקום דתי-חברתי מתקדם, התפתחה מסורת לערוך מעגל נשים במקווה שלנו עבור כל יולדת, שבועות אחדים טרם מועד הלידה. אנו מוקירות תודה על כך שמיקמנו בקיבוצנו מקווה יחודי בסצנה הישראלית (בשם שמיא: מקווה חינוכי רוחני בגליל), היכן שכל אחד (גבר או אישה, דתי או חילוני, אורתודוכסי או לא אותודוכסי, נשוי או רווק, נמשך למין שלו או למין השני, וכו') יכול לבוא על מנת לטבול לכל מטרה שהיא—עם הדרכה או בלעדיה, בפרטיות או בליווי. כך מסורת עתיקה של נשים אשר נהגו לטבול במקווה בטרם הלידה הפכה בחנתון להתכנסות טקסית שאליה יכולות להתחבר הנשים המודרניות הפרוגרסיביות של קיבוצנו הקטן.
לדוגמא, המפגש האחרון שלנו נערך בחודש שעבר עבור חברת קיבוץ בשם ויקי, שבועיים לפני שילדה את בנה השני. הנשים , בהגיען מצויידות במזון ובמצב רוח מרומם, לקחו חלק ביצירת תבנית גבס דמוית ביטנה ההריונית של ויקי (אותה היא תיצבע ותוסיף לתצוגה ההולכת ומתפתחת של תבניות גבס במקווה, שיצקו נשות חנתון בשנה שחלפה), עיצבו שרשראות נצרים מעגליות לתלייה בפתח דלת חדר המקווה (סמל הן של מעגל החיים והן של שרשרת הזהב של המסורת) , אכלו ובילו בחברותא.
כאשר הושלמה התבנית והיתה מוכנה לייבוש, ויקי התקלחה והלכה לחדר המקווה מלווה בחברה קרובה, על-מנת לבצע את טקס טרום-הלידה שלה. למרבה המזל, לאחרונה יצא לאור ספר נהדר בשם פרשת המים, אוסף טקסי מים, שנערך על ידי ארבע רבניות ישראליות רפורמיות (בהוצאת הקיבוץ המאוחד).
בספר זה תירגום יפהפה של טקס מרגש, שנכתב באנגלית על ידי חנה שולמן עבור מים חיים (מקווה קהילתי חינוכי טיקסי בניוטון, מסצ'וסטס, המהווה מודל עבור שמיא), עבור נשים בחודש התשיעי להריונן . זהו הטקס שבחרה ויקי, והיא יצאה מחדר המקווה זוהרת כאשר בירכנו אותה בבואה בשיר הלקוח מתפילת אבינו מלכינו מהימים הנוראים: "תהיה השעה הזאת שעת רחמים ועת רצון מלפניך. "
ישנה מסורת, שעל סף מועדים בחיינו (חתן וכלה בטקס חתונתם , אישה בעת הלידה, אדם גוסס וכו') אנו נמצאים בשיא בשלות והעצמה לברך אחרים. לפי מסורת זו, ויקי ברכה את כל הנשים בברכה קבוצתית.לאחר מכן אני, שמפעילה את שמיא, ושהצעתי לארגן את האירוע, הובלתי פרק לימוד קצר אודות המסורת של טבילה קדם-לידתית.
לימוד על מסורת טקס המקוה
הרמז הראשון שאנו מקבלים בתנ"ך אודות טקס המקווה נמצא בסיפור בריאת העולם, בו נאמר לנו שהעולם החל כתוהו ובוהו, תהום כאשר רוחו של האלוקים מרחפת מעל פני המים. אז, החל אלוקים להפריד בין החושך והאור, השמים והארץ, היבשה והים. עולם "נולד" ממים, כפי שכל אדם נולד ממים לתוך עולם דואלי, של הכל והיפוכו. המצב האנושי שואף לשוב לאותו מקום של שלמות שם ריחפנו טרם שנולדנו, לשוב לרחם אימנו שם חשנו שלמים ומחוברים ל"אני" הרוחני המהותי ביותר שלנו.
במהותו של דבר, אלוקים, הוא "אחד". אלוקים אינו דואלי. אלוקים הוא אותה שלמות שכולנו מחפשים ב"חיפוש הרוחני" שלנו על פני האדמה. כשטובלים ב"מים חיים" של המקווה, אנחנו מתחברים למים של לפני הבריאה ושבהם היינו לפני שנולדנו.
מקווה הוא טקס של מעבר ולידה-מחדש. אנו נכנסות למקווה—הנותן הרגשה דומה מאד לאופן שבו אנו מדמיינות לעצמנו כיצד הרגשנו בהיותנו ברחם - מתכרבלות לתנוחת עובר, טובלות עצמנו לחלוטין ב"מים חיים" , ויוצאות מחודשות, מרועננות, כחוות החייאה מחדש-ונולדות מחדש מלאות תקווה ושלמות.
בכל מעבר אנו במהות נולדות-מחדש; מסיבה זו התפתח המקווה בעידן שלנו כטקס מעבר לכל סוגי מעברי החיים- גיור, בר ובת מצווה, המחזור הראשון, הפלות, נישואין, גירושין, טיפולי סרטן, יציאה מאבל, גיוס לצבא, סיום לימודים, לקראת הימים הנוראים ושנה חדשה. אך קיימת מסורת עתיקה לטבילת נשים טרם הלידה. ומעניין לתהות מדוע. ככלות הכל, אין הדבר כאילו על פי המסורת לא היו הזדמנויות לטבילת נשים. הן היו טובלות בכל חודש לאחר המחזור. ולמרות שאישה הרה הייתה נמנעת מטבילה במשך תשעה חודשים, היא ידעה שתחזור לטבול לאחר הדימום של הלידה. ועל כן מדוע הונהגה מסורת זו?
תחושתי שנשים טבלו וממשיכות לטבול טרם הלידה מסיבות אחדות.
מדוע נשים טובלות לפני הלידה?
ראשית, טבילה במקווה לפני אירועים רוחניים משמעותיים-- כגון חתונות, הימים הנוראים, כתיבת שם האלוקים בספר תורה--משקפת את הרחצה שביצעה האומה לפני קבלת עשרת הדיברות והרחצה שעשו הכהנים הגדולים לפני עבודת הקודש שלהם במשכן. לידה היא כמו ההתגלות, קבלת מתנה קדושה. לידה היא גם עבודת קודש--הבאת אחת מנשמות האלוקים לתוך העולם.
שנית, לידה היא לידת העובר לתוך העולם, בדיוק אותו אירוע המדומה בטבילת המקווה; כך, טבילה במקווה מהווה טקס מתאים לציון אירוע זה.למרות שאין זו האם שנולדת, היא זו שטובלת.
אף על פי כן, כל לידה היא לידה-מחדש של ההורים. עם כל מעבר-חיים אנו צומחים ונולדים שוב ושוב בתור האדם שנועדנו להיות. המעברים הם משולים ללידות בזעיר אנפין, מתמשכות , של נישמתנו המתפתחת ללא הרף לאורך מסע חיינו.
ברובד עמוק יותר, יתכן שנשים טבלו טרם הלידה מפני שהתכוננו להתחבר מחדש לעוצמה הגבוהה ביותר שאדם מסוגל לה, אל אותה השלמות שאובדת לנו עם לידתנו לתוך העולם. בלידה, האישה משקפת את האלוהים. אלוהים ברא את העולם ממים, ואנו מולידות נשמות לעולם מהנוזלים של הרחם שלנו. וכך, כאשר אישה יולדת, היא דמויית אלוהים ככל שאדם יכול לשאוף.
אינני אומרת זאת כדי לזלזל בגברים, שאינם מסוגלים ללדת, או בנשים שאינן מסוגלות לכך. אני עצמי מעולם לא ילדתי לידה טבעית (רק ניתוחים קיסריים) ואחד משבעת יילדיי מאומץ. אין לי כל ספק שהנני הורה ראוי לילדיי שנולדו בניתוח קיסרי כפי שהנני הורה ראוי לילדי שנולד מרחמה של אישה אחרת—לא פחות מאמא שילדה את ילדיה בלידה טבעית.
לבטח ישנן דרכים אחרות בהן אנו משקפים את אלוקים במסעותינו על פני האדמה הזו. אף דרכים שמתאפיינות גם הן על ידי יצירה—אמנות, מוסיקה, ספרות, אהבה. אך במושגים של שיקוף האלוקים הבורא , לידה של נשמה אנושית היא הקרובה ביותר לאלוהות. וכך, הגיוני בעיני שנשים תפנינה למקווה כדרך של הכנה רוחנית לכניסתן לתוך תפקיד עוצמתי אך צנוע זה.
לאחר פרק הלימוד, חילקנו בין המשתתפות חוט שעליו שזרנו חרוזים עשויות עץ ובעלות גוון אדמה עבור ויקי. בעת שכל אחת מהנשים בירכה את ויקי בברכות ייחודיות ואישיות לכבוד מסע הלידה וההורות, זו הוסיפה חרוז לחוט—עד שיחדיו יצרנו מחרוזת יפהפיה עבור ויקי לתלייה בקירבת מיטתה להזכיר לה את הברכות הרבות וקהילת הנשים התומכת—במיוחד בעת הלידה, שהיא תכננה כלידת בית.
לבסוף, לסיום הערב, חילקנו בינינו חוט אדום ושרנו לכבוד לידתה המיועדת של ויקי: "פיתחו לי שערי צדק אבוא בם אודה-יה". כאשר כולנו היינו מחוברות זו לזו באמצעות חוט אחד ארוך ואדום, העברנו בינינו זוג מספריים, וכל אחת גזרה לעצמה פיסה אדומה, חוט אדום (הנחשב בעיני נשים ביהדות כקמע במשך דורות אין-ספור) לענוד סביב פרק כף היד על מנת להזכיר לה לשמור את ויקי במודעותה עד הלידה ולשלוח לה את ברכותיה ולאחל לה חווית לידה בטוחה ומשמעותית.
כאשר התפזרנו— כל אישה לביתה, למשפחתה ולחייה—למרות שניתבנו את אהבתנו ותמיכתנו לויקי באופן מיוחד, אני יודעת שכולנו חשנו את החיבוק של קהילת נשים זו. ובדיוק שבועיים אחרי מעגל הנשים הקסום במקווה, נולד לויקי ולאבי בן-זוגה, ילד. ושמונה ימים אחרי הלידה היתה לו ברית מילה וקראו לו בשם לביא.
כששמעתי את הבשורות הטובות הייתי עם חברה מהקיבוץ. היא חתכה לי את החוט האדום, ודמעות השמחה זלגו. "אין דבר יותר מרגש מלידת ילד," היא אמרה. אני מסכימה. ולכן ראוי לחגוג ולציין את הלידה עצמה מבחינת היולדת ולא רק מבחינת הנולד. ומעגל נשים וטקס טבילה במקווה היא הדרך המתאימה ביותר לדעתי.
הרבה ד"ר חביבה נר-דוד מקיבוץ חנתון, רבה פלורליסטית שלא שייכת לזרם יהודי מסוים. מנהלת מקווה פלורליסטי- "שמיא" ואת מרכז "רעות" לנישואין יהודיים מודרניים, ועורכת טקסי טבילה וסדנאות לזוגות לפני חתונה.
תרגום מאנגלית: ענת אליאש
>>
<<