(המאמר מתורגם)
עבאס יכול לשמוע את קולי אבל אינו יכול לראות את הבעות פני. אני מוציאה מחברת ועט. האם הוא יכול לראות שאני כותבת את דבריו? חדוה פותחת בהצהרה: אני לא רוצה את ה"קסטה", את הסיפור שכבר סיפרת הרבה פעמים. היא אפילו לא מבקשת מידע יבש על הפעילות של עבאס ועל העמותה, שבמשרדיה אנו נפגשים. אז הקסטות יחכו לסוף עם כל הברושורים שקיבלנו, מהם אעתיק את הפרטים היבשים. אנחנו מנסות להכיר את האדם שיושב לפנינו בדרך אחרת.
מה קורה לאנשים כשהם נפגשים במוגבלות שלך? האם זה משפיע על סוג הפגישה שלך?
אני כמעט עיוור, רואה רק צבעים ותנועה, לא יכול לזהות תוי פנים. בחושך אני עיוור לגמרי.
עבאס מנסה לזהות את גילנו לפי הקול, ומדייק די טוב. זה הייחוד של בעלי המוגבלויות, הוא אומר, אתם כמעט לא משתמשים בשמיעה, מישוש וריח.
ניגנתי על קלידים מכיתה ו' עד כיתה ט', והפסקתי כי הלימודים היו בסדר עדיפות ראשון. לפני חודשיים חזרתי לנגן, ואני מצטער שלא התקדמתי, ושלא השארתי את המוזיקה איתי כל השנים.
ההורים רצו שאלך דוקא לסנט ג'וזף, בית הספר הפרטי הכי טוב בנצרת, למחוננים בחברה הערבית . אבי עורך- דין וחינך אותנו למצויינות. דוקא הבן המוגבל, בן הזקונים, יקבל את הכל מהכל.
היום אני מנתח את תקופת הלימודים ואת החינוך למצויינות, ורואה יתרונות וחסרונות: הפסדתי את הזהות שלי כאדם עם מוגבלות, היא טושטשה. כל הזמן הייתי התלמיד המצטיין שיש לו "קצת" בעיית ראייה. להורים לא קל לקבל את המוגבלות.
יש לי עוד אחות מבוגרת ממני ב-10 שנים עם אותה מוגבלות. בימייה היתה יותר הסתרה.
כל הצורך שלי להראות ולהוכיח זה מאבא שלי. הבאתי לו כמה תארים: תואר שני במשפטים באוניברסיטה העברית עם תזה, ותואר שני במנהל עסקים וניהול מלכ"ר באונ' חיפה.
עד גיל ההתבגרות, כשהראייה שלי התחילה להדרדר, אבא עוד חשב שאני יכול להסתדר כמו כולם.
הוא בעצם לא ראה אותך?
אפשר להגיד. הוא ראה רק מה שהוא רצה לראות.
אתה כועס עליו?
קצת. היום אני סולח לו. היה יכול לעשות לי חיים קלים יותר. כשהלכתי ללמוד משפטים הגשמתי חלום בשבילו. כשהתקבלתי למשפטים עשו לי חאפלה והזמינו אורחים ומשפחה, ואבא תלה על הקיר את ההזמנה שלי מהאוניברסיטה העברית. לא סתם מכללה... הייתי בן 18 והרגשתי על גג העולם.
ומה עם אמא?
אהבה ואובר-פרוטקשן. אם זה היה תלוי בה הייתי עדיין בבית. כשיצאתי לארה"ב בפעם הראשונה היא כבר התכוננה לבשורות רעות, שלחתי לה מייל מארה"ב: הגוזל עף מהקן.
האם יש הבדל בין נשים לגברים בתחום המוגבלויות?
בילדות, בלימודים ובאוניברסיטה אין הבדל. גם אחותי היתה מצטיינת. אמנם לגבר יש יותר כוח אבל יש הרבה גברים, אפילו כאלה שכבר נשואים, שאין להם שליטה על הקצבה שלהם – ההורים מנהלים אותם כלכלית. אני כיזם חברתי בעמותת אלמנארה רוצה לעקור את התופעה הזומהשורש, לתת למוגבלים את האפשרות להיות עצמאיים.
סיימתי קורס מאמנים ואני מאד גאה בזה. בקורס הייתי חוט מחבר בין המשתתפים ומאד נהניתי ממנו. כפרוייקט סיום בקורס בניתי מודל להעצמת אדם עם מוגבלות. מפסיביות לאקטיביות. מנזקקות למנהיגות. מסלול ההעצמה הוא בן 5 שלבים:
1. מודעות אישית
על-פי שעברתי בעצמי. חינכו אותי למצויינות תוך הפגזת מסרים שאסור לי להכשל. אני הצדקתי את הציפיות אבל כל הזמן הרגשתי שאני לא כמו כולם. אבל לא הפנמתי ולא קיבלתי את השונות שלי. אמא היתה מספרת לי קצת, ומתחילה לבכות. בגיל ההתבגרות דרשתי שיספרו לי מה יש לי, במיוחד כשהראייה התחילה להדרדר.
2. המסלול המשפחתי
להתריס על החינוך הלא מאתגר של ההורים, שתופסים אותנו כלא יכולים.
3. הסביבה הקרובה: חברים, מכרים. שמשאירים אותך במקום ועוצרים אותך.
4. העולם הזר: לשווק את עצמך במקום עבודה חדש
5. לעמוד מול כל גוף או אדם ולדרוש זכויות, להראות את היכולות והכישורים.
כל אדם שהגיע לשלב הזה, יש לו פוטנציאל להשתלבות ומנהיגות בחברה.
אני מנהיג בחברה הערבית ובישראל בכלל. ישבתי עם חברי כנסת ואני תופס את עצמי כאדם שווה כוחות עם פוטנציאל.
מוותרים לך בגלל המוגבלות? מצפים ממך פחות?
בבי"ס התלמידים קינאו, ותרצו את ההצטיינות שלי בכך שנותנים לי הקלות. אז פניתי למורים וביקשתי שיקשו עלי. היה לי 100 בכל המקצועות, אפילו בספרות ערבית שנחשב למקצוע קשה. באוניברסיטה חלק מהמרצים רצו לתת לי הקלות. אני סרבתי וביקשתי התאמה: אלו דברים חיצוניים שלא קשורים לתוכן הבחינה. למשל: הגדלה, הקראת הבחינה. הסברתי הרבהועזרתי להבנת העולם של האחר.
וזה התפקיד של אלמנארה היום – הסברה. כל פרוייקט של אלמנארה זה סיפור של דברים שעברתי.
האם בעקבות החשיפה של המוגבלויות יש יותר שיח על נישואי-קרובים?
אבא ואמא שלי בני דודים. זו הסיבה לנכות שלי.
אלמנארה היתה מעורבת בהשתלמויות והסברה בנושא עם אנשי דת. בעבר ערכי המשפחה דרשו להתחתן בתוך המשפחה. כיום בחברה הערבית נוטשים את הנישואים בתוך המשפחה והולכים אחר הלב. האחוזים של נישואי קרובים יורדים, אבל אחוזי המוגבלויות הגבוהים מקורם גם בתשתיות הירודות ביישובים הערבים – הרבה תאונות דרכים ותאונות עבודה. מכל הסיבות יחד (נישואי קרובים ותאונות) יש 26% מוגבלים מבוגרים בחברה הערבית, לעומת 16% בחברה היהודית. אין לי נתונים לגבי הפלות.
הוצאנו דו"ח שנקרא "המוכים פעמיים" – בנושא המוגבלים בחברה הערבית.
ומה לגבי נשים? עבאס אומר מייד: המוכים שלוש פעמים.. אבא שלי ניצל את היתרון על אמא שלי. הוא עורך-דין והיא עקרת בית. מגיל צעיר סנגרתי על אמא שלי, על עצמי ועל התלמידים החלשים בכיתה. פיתחתי הזדהות עם המוחלשים.
המחלה שלך מתגברת כל הזמן?
כן, פעם ראיתי חלש. יכולתי לרוץ ולרכב על אופניים, אפילו מקפצות. רק לאחרונה הגשמתי חלום עם עמותת אתגרים, ברכיבת טנדם באופניים.
לסיום, בסיור בעמותת אלמנארה אנו רואות את חדר המחשבים המותאמים לאנשים עם מוגבלות בראייה, בטכנולוגיות שונות: צג ברייל, קורא מסך, מסך מגדיל, מדפסת ברייל. ויש גם חדר ישיבות גדול, ואולפן הקלטות ליצירת ספרים מוקלטים. לבקשת עבאס, חדוה מקליטה ברכה ומודה על הביקור, בתקוה שנלמד גם איך להנגיש יותר טוב את דוגרינט לכבדי הראייה.
איפה תהיה עוד 7 וחצי שנים?
אלמנארה תהיה ארגון מאד גדול – מוביל עם סניפים בנגב ובמשולש הדרומי. היום יש לעמותה תקציב של כמעט מליון ש"ח לשנה, צוות אקדמאי, והשפעה גדולה בכל הארץ. יש נוכחות תקשורתית גבוהה.
יש לי חלום להיות פוליטיקאי בנצרת. אני רוצה להשתתף במפגשים על עיריית נצרת, להשפיע ביישוב.
הבקשה שלא לספר לנו את "הקסטות", הוציאה אל האור זוית מעניינת ואישית בסיפור. אפילו בלי להעתיק פסקאות נבחרות מהברושורים, נוכל להכיר את עבאס ואת סיפורה של עמותת אלמנארה יותר טוב כך. לקראת סיום, נשלפות הקסטות בכל זאת. אחד הסיפורים הוא על רופא מומחה, שבגיל העשרה פגש את עבאס וניבא לו חיים צרים ומוגבלים. הפגישה הזאת זכורה לעבאס כחוויה קשה, שהעציבה מאד גם את אימו. לאחר שנים, כעורך דין ויזם חברתי, הזדמן לעבאס לפגוש אותו שוב, ולהוכיח לו את כל התאוריה על רגל אחת: הנה אני מסוגל, הנה הצלחתי.