חיפוש לפי ישוב بحث حسب اسم البلدة
אורנה רוּני
נשואה ואם לבת ולבן. כותבת ואמנית יוצרת, עורכת לשונית ומתרגמת, מרצה, עוסקת בריפוי הוליסטי ביו-אנרגטי. מחזיקה בתואר ראשון בסוציולוגיה ובחינוך מאוניברסיטת בר-אילן. מורה במרכז "גשר לנוגה" להעצמה אישית, בקיבוץ גשר.
בלוגים מומלצים مدونات مفضلة
כל הבלוגים كل المدونات
הנצפים ביותר של הבלוג
الاكثر مشاهدة في المدونة
-
07/11/2010
-
16/11/2010
-
28/07/2010
-
20/10/2010
כניסה
היה שלום
"המוות הוא פשוט השלתו של הגוף הפיזי, כמו שפרפר יוצא מתוך קליפת הגולם שלו. זהו מעבר למצב גבוה יותר של תודעה, בו אתה ממשיך לתפוש, להבין, לצחוק ולהיות מסוגל לגדול."*
זהו ציטוט מתוך הספר "על מוות וגסיסה" (1969) של ד"ר אליזבת קובלר-רוס, פסיכיאטרית וטנטולוגית** שוויצרית, שעבדה מעל שלושים שנה עם אנשים חולים, אשר נטו למות, וליוותה אותם ברגעים קשים, בתהליכים הרגשיים והנפשיים שעברו. היא עבדה עם ילדים חולי סרטן וחקרה את סיפוריהם של אנשים שעברו חוויות של מוות קליני וחזרו לחיים (מעל עשרים אלף מהם). היא האמינה שלאחר שהאדם מת, חלק ממנו ממשיך לחיות – המודעות שלא מתה.
ד"ר קובלר-רוס חקרה את החיים והמוות, את מה שלפניהם ומה שביניהם ומה שאחריהם.
"ואם מבין האדם שיש חיים לאחר המוות, הרי שהדבר הזה נותן לאדם משמעות עבור החיים שלו כאן. כי החיים לאחר המוות, גורמים לחיים כאן להיות בעלי יותר משמעות, משום שהחיים כאן הם חלק ממשהו גדול יותר, מתהליך גדול יותר, ממשהו נצחי." כתב ויקטור פראנקל בספרו "האדם מחפש משמעות".
בני-אדם חווים את הגוף כחומר, לכן חוויית המוות נראית בעיניהם כסוף, כמשהו שנגמר.
מאז שהתחלתי לעסוק בהוליסטי וברוחני, נפתחו בפני צְהרִים למקומות ולחשיבה שלא הכרתי קודם. היום אני רואה דברים באור אחר; אני יודעת שהמוות הוא רק הסוף של הגוף, אך לא של ההווייה, ושיש משהו שנשאר קיים גם אחר-כך, כשם שהיה קיים גם לפני-כן...
המוות עצוב לאלה שנשארים, מתוך געגועים של לראות ולגעת. לאלה שהולכים, במיוחד אחרי מחלה קשה חשוכת מרפא ורבת כאב, הוא בעצם שחרור, השתחררות מעול הגוף החולה, הדואב, הכבד והמעיק.
לפני שבועיים הלך לעולמו דוד שלי, לאחר התמודדות קשה עם מחלת הסרטן.
זמן רב לא ידענו על דבר מחלתו. כשנודע לנו, רצינו לבקר אותו, אך לא הספקנו. הפעם האחרונה שראינו אותו היתה לפני קבורתו. רק גוף עטוף תכריכים וטלית, שהורד אל קבר באדמת השרון, בבוקר אפור, קר וגשום.
כך אני נפרדת ממנו, לעת עתה...
ערב של חורף,
חושך בחלונות.
אני עומדת במטבח
וממלאת צנצנות
של ריבת תות אדומה,
טועמת את המתיקות
שנוזלת מהאצבעות שלי.
אמא מתקשרת
ואומרת הוא איננו.
אולי,
אחרי זמן ארוך
של מחלה כה קשה,
של כאב כה גדול,
המוות בא כברכה.
כי הרי הנשמה שלך
כבר הלכה,
התעופפה ופרחה
אל החופש של האינסוף,
וזהו רק גופך
אשר הורד אל תוך בור
כרוי באדמה אדמדמה,
רווי גשם.
אומרים, נוח בשלווה,
שימתקו לך רגבי האדמה.
והאם רגבים
יכולים להיות מתוקים?
ואולי
את המתיקות החמימה
חווה רק הנשמה,
ובשקט שנשאר
אחרי שהכל נגמר,
יכולים החיים שנשארו מאחור
למצוא מעט נחמה.
***
היה שלום, איש יקר. עוד נדבר...
_______________________
"Death is simply a shedding of the physical body like the butterfly shedding its * cocoon. It is a transition to a higher state of consciousness where you continue to perceive, to understand, to laugh, and to be able to grow."
** טנטולוגיה – התמודדות עם אובדן ושכול.
-----
הפרק השני של "אהבה בת יותר מעשרים" יעלה בקרוב. שהרי הסיפור אך-זה החל... אולם טלטולי החיים והמוות לא תמיד זורקים אותנו לאן שנרצה ומתי שנבחר...
>>
<<