אני מכירה את אירנה (אחות במקצועה בשנות השלושים לחייה) כבר שנתיים, אבל ההיכרות שלנו שטחית מאוד, יחסי מטפלת ומטופלת שאינם עוברים את גבול "היי מה שלומך היום" או "איפה כדאי לאכול/ לקנות".
השבוע, בלי תכנון מראש, מצאתי את עצמי מתנהגת באופן אינסטינקטיבי כעיתונאית, ופתאום יש לי מלא מידע על הבחורה שעלתה לארץ מרוסיה לפני 16 שנים, וכועסת על אח שלה שהביא אותה לכאן (לישראל), אך היא מנחמת את עצמה ואומרת: אימא שלי חולת סרטן, אם היא חלתה ברוסיה יכול להיות שהייתי מאבדת אותה, הרפואה שם יקרה מאוד, כאן הרפואה טובה מאוד ומסובסדת.
ואני מרימה גבה ושואלת שוב: ואת לא מפחדת כמוני שהרפואה בארץ תעבור הפרטה? והיא עונה שהיא דואגת מאוד, אם לא על עתיד טיפוליה של האם חולת הסרטן, אז על עתידה שלה כאזרח, על עתיד בנה, ועל עתיד כבוד האדם שהולך ונרמס. אני מחייכת ואומרת: תארי לעצמך שהיית ערביה בישראל, ברור שהיית סובלת כפול. את יודעת מה מצב שירותי הרפואה במגזר? ואת יודעת שערבים במספר כפרים בגליל עודם מקבלים שירותיים רפואיים כמו שקיבלו בנצרת עילית או עפולה לפני 40 שנה?!
והדיון ממשיך. ועובר בין רפואה לתעסוקה, מחינוך לחוצפה שמאפיינת את הרחוב הישראלי.. ומסתיים במונולוג שלה: איכות החיים כאן מחליאה ואנשים לא מבינים מה זה לנוח, ברוסיה היה לנו זמן לעשות הרבה דברים, לא היינו צריכים לעבוד בשתי עבודות ויותר כדי להביא משכורת שתוכל לספק את צרכינו, היה לנו טוב, לא חסר כלום למרות שלא הינו עשירים, אבל לפחות יצא לנו ליהנות מהחיים לחיות לאט, ראינו מופעי תיאטרון וקונצרטים, נסענו לטיולים בלי להשאיר חוב בבנק, אנשים עבדנו רק 8 שעות ביום, ולא שילמו מסים במקביל לזכות שלהם לעבוד או לבנות בית.. מס הכנסה זה עבדות ומה זה ארנונה? למה אני צריכה לשלם את זה? לכל דבר פה יש מחיר והמחיר יקר מאוד.
טוב.. היא בהחלט צודקת, מי משלם מסים כמו אזרח ישראלי? ולמי יש זמן למחות? ואם אנשים מוחים – כמו שהיה לפני כמה חודשים- מה אנשים משיגים ומי זוכר בכלל את המחאות?
מי מאיתנו עוקב אחרי התפתחויות מאבקם של הרופאים המתמחים? אלה שעד מהרה יהיה גורל חיינו תלוי בידיהם. מי זוכר לאן הוביל מאבק העובדים הסוציאליים? שאלפי אנשים תלויים בעבודה שלהם. למי יש מושג מי הובילה את מאבק האימהות? שאולי יוקר החינוך יגרום להן לוותר על חלום האימהות. ולאן "נזרקו" המוחים נגד יוקר הדיור?
אני שואלת כי אין לי תשובות. מספר המחאות הולך ועולה והמאבקים מאבדים צופן, וההיענות של הממשלה לדרישות הציבור, שעיקרן הוא לחיות בכבוד, איטית עד אובדן הסבלנות.