תרגום לערבית الترجمة للعربية
חיפוש לפי ישוב بحث حسب اسم البلدة
אורנה רוּני
נשואה ואם לבת ולבן. כותבת ואמנית יוצרת, עורכת לשונית ומתרגמת, מרצה, עוסקת בריפוי הוליסטי ביו-אנרגטי. מחזיקה בתואר ראשון בסוציולוגיה ובחינוך מאוניברסיטת בר-אילן. מורה במרכז "גשר לנוגה" להעצמה אישית, בקיבוץ גשר.
בלוגים מומלצים مدونات مفضلة
כל הבלוגים كل المدونات
הנצפים ביותר של הבלוג
الاكثر مشاهدة في المدونة
-
07/11/2010
-
16/11/2010
-
28/07/2010
-
20/10/2010
כניסה
אהבה בת יותר מעשרים פרק ראשון
–
בתחילת שנת 1987, בשניים בינואר, פגשתי את אהבת חיי האמיתית.
היום אני יודעת, שאין כזה דבר, מקריות, ומה שמכונה "יד המקרה" אינה מקרית כלל, אלא יד עליונה שדוחפת דברים ומציבה אותם בדיוק במקומות שאליהם הם אמורים להגיע.
אחרת, כיצד אפשר להסביר את זה?
ביציאתי אל העיר הגדולה היתה גם הכמיהה למצוא אדם שאיתו תהיה לי אהבה. היו פה-ושם כאלה שהיו קרובים יותר מאחרים, אולם בסופו-של-דבר היו אלה קשרים קצרי ימים.
את האחד והיחיד, שעמו פרחה האהבה האמיתית, דווקא פגשתי לא תחת אורותיה המסנוורים של העיר, ובין המוניה, אלא כאן בקיבוץ, בבית שלי.
לפעמים נדמה לי שאני חיה את חיי בשני מישורים, כיום אפילו יותר. האחד – זה של חיי היום-יום הארציים, של הכאן והעכשיו והמה יהיה. והשני – היולי, רוחני יותר, מעבר לזמן ולמקום. זה שהוא כמו סיפור אגדה.
האגדה שבה התגלגלו חיי כך, בדרך מופלאה כזו, המוכרת רק לכרובים של קופידון.
זה היה בשנה הרביעית, והאחרונה, ללימודי בתל-אביב. הייתי בבית כל אותו שבוע, לחופשת חנוכה. "זה היה בחנוכה..." מתחיל כמו אגדה.
החג נפל בדיוק על סוף השנה הלועזית. הלכתי למסיבה שלפני המסיבה הגדולה של הסילבסטר, אצל חברים במגורי המתנדבים, ב"האטס", הצריפים שעל-יד הבריכה, שעמדה ריקה וחשוכה בשממון החורף.
החדר הקטן היה מלא באנשים, עשן הסיגריות איבך את האור הכחלחל של המנורה הצבעונית החשופה שבמרכז התקרה בכל החדר. היו שם שלושה מתנדבים חדשים.
הוא לא היה שם באותו ערב, הוא הגיע רק יומיים מאוחר יותר...
חלקים רבים של הסיפור נודעו לי, בקטעים-קטעים, מאוחר יותר.
דרום-אפריקאי, הולנדי, ארגנטינאי. וניו-זילנדי נפגשו על הספינה ששטה מיוון לישראל...
הוא כבר היה בארץ בשנה הקודמת ועבד חצי שנה במושב נאות-הכיכר שבערבה. אחר-כך נסע לאנגליה, לעבוד שם, אך כשהגיע החורף ונעשה קר והירוק האנגלי הפך ללבן, החליט לחזור ארצה, למושב ולחום של המדבר. הוא סיפר להם שהוא חוזר למושב, אבל הם שכנעו אותו לבוא איתם לקיבוץ, והוא הסכים לבוא לחודש, לראות איך זה. במשרד בתל-אביב נתנו להם לבחור בין שתי אפשרויות: געש או מסדה. "לאן ששלחתם אותן." אמרו הארבעה והצביעו על שלוש מתנדבות יפות מדרום-אפריקה, איתן דיברו קודם-לכן. הוא ירד למושב להעביר את החגים עם חבריו שם והגיע למסדה, כמו שהבטיח.
בשניים בינואר רק העפנו מבטים אחד לעבר השנייה משני צדדים של חדר-האוכל, בארוחת-הערב. הצבע הזה של השיער שלו, הכתום העמוק, שהזכיר לי את הצבע של חוט הנחושת שהקיף שפופרת של טלוויזיה ישנה, שב ומשך אליו את עיני. מתחתיו היה מצח גבוה, זוג משקפיים, ומבע חם ושקט. וכל פעם שהסתכלתי עליו, ראיתי שגם הוא מסתכל עלי, מחייך, ומיהרתי להסב את ראשי. "את יודעת שהמתנדב הג'ינג'י הזה מסתכל עליך," אמרה לי בטי, שאיתה ישבתי. כאילו שלא שמתי לב.
בסוף השבוע שלאחריו, בארוחת-הצהרים של שבת, הוא בא והתיישב בקצה של השולחן שעל-ידו ישבתי אני, ליד המעבר, הקצה השני שליד החלון. בינינו הפרידו חמישה כסאות. דווקא שם, מכל השולחנות שבאולם... השולחנות היו ערוכים בסידור של סוף השבוע, ארוכים יותר וצפופים יותר מאשר בשאר הימים. צפופים כל-כך, שהיה עלי להזיז את כסאי קרוב ככל האפשר לשולחן, כדי שיוכל לעבור מאחורי. הוא קם ממקומו ושב וחזר שלוש פעמים, מה שאילצני להזיז את הכִּסא שוב ושוב. כשחזר לשבת בפעם השלישית, אמרתי לו שיותר אני לא זזה בשבילו.
הוא רק חייך.
"למה עברת אז מאחורי כל-כך הרבה?" שאלתי אותו פעם, הרבה אחרי שכבר ישבנו ביחד כל הזמן.
"רציתי לראות מה תעשי, אם זה היה מעצבן אותך." הוא ענה.
"אז מה היית עושה, אם לא הייתי זזה?" שאלתי
"הייתי מרים אותך, עם הכסא, ומזיז אותך למעבר." הוא אמר בפשטות. ואז, כשכבר הכרתי אותו טוב מספיק, ידעתי שהוא היה עושה זאת.
"חבל שלא עברת עוד פעם." אמרתי לו.
רק שלושה שבועות מאוחר יותר התחלנו ממש לדבר.
מצאנו את עצמנו רוקדים אחת על-יד השני בדיסקוטק. רק אז בעצם, אמר לי את שמו – סטיוארט.
בעת מנוחה בין הריקודים ישבנו יחד ודיברנו, מנסים להתגבר על רעם המוזיקה. קנקן מים וכוס שעברו מיד ליד הגיעו אלינו. הוא מזג לי מים והניח את הכוס בידי, כשהוא מכסה ומחזיק אותה בכף ידו, עד שהיה בטוח שאחיזתי בה חזקה ורק אז הרפה.
המחווה הזו, תשומת-הלב והעדינות של אחיזתו גרמו ללבי לשקוע עמוק לבטני ולקפץ בחזרה.
המשכנו לדבר ומתישהו, כשהרגשתי שאני נעשית צרודה, הצעתי לו לצאת החוצה, לדבר.
בחוץ היה קר, לח וצורב אבל שקט, שקט נעים כזה, של מאוחר בלילה. הלכנו למגרש המשחקים העזוב, שהבוץ מהגשם של לפני יומיים בו כבר התקשה. ישבנו על נדנדה גדולה, זו מול זה, ברכינו נוגעות-לא-נוגעות ודיברנו.
"אני בכלל לא אוהב לרקוד," הוא אמר לי, "הייתי שיכור, אז השאר פשוט סחבו אותי לשם."
"אני שמחה שהם הצליחו."
דיברנו על כל-כך הרבה דברים. הוא סיפר לי על החיים והעבודה באנגליה, ודיברנו על הטיולים שלנו באנגליה ובסקוטלנד, היינו באותו זמן ובאותם מקומות – בהפרש של שנה בדיוק. איזו מחשבה קטנה של "מה היה אילו..." והדמיון הפרוע שלי פרש בפני תמונות מקוטעות, כמו מתוך סרט ישן, של המיני-מיינור הקטנה ששכרנו באי סקאיי, מקרטעת על כביש עפר נידח, חולפת על פני הפולקסוואגן החבוטה, בה נסעו הוא וחבריו.
אנגליה, שהיתה עכשיו זכרון יפה, שם היה עוד יותר קר מאשר כאן, והוא סיפר על המושב, שבו פחות קר. ואני סיפרתי לו על הטיול שלי למצדה, שהיא לא כל-כך רחוקה משם.
ועל עוד כל-כך הרבה דברים.
הלילה הלך והתקרר עוד יותר, לא רציתי ללכת, אבל כבר הייתי נורא עייפה.
הוא רצה ללוות אותי הביתה; במקום ממנו הוא בא, לא היה עולה על דעתו של גבר לתת לאִשה ללכת לבד הביתה בשעות הלילה. אך העדפתי ללכת לבד. עוד לא ידעתי אז...
אחר-כך הוא סיפר לי שהוא הלך אחרי, כדי לוודא שלא יקרה לי כלום, אך איבד את עקבותי במבוך המדרכות החשוכות.
הוא סיפר שכשראה אותי, הוא יכול היה להביט אל מעבר, על מי שאני באמת. הוא סיפר לי, שלא הייתי הנכה הראשונה שהוא פגש. היה לו נסיון של מגע יום-יומי עם אנשים בעלי מוגבלויות שונות, שעמם עבד. לא הרחק מביתו היה מעון, שאת יושביו העסיק אביו בחווה שלהם, בפרדס ובחממות.
הוא ראה את מי שאני באמת, עם הדיבור המלעלע והגוף הלא יציב... הוא ראה את כל מה שנמצא בתוכו. ואת החיוך. "החיוך שלך היה מה שתפס אותי, לפני הכל. יכולתי לראות את החיים שמאחוריו, ואת הנצנוץ שבעיניים שלך."
הוא אמר לי שהחיוך הזה שבה אותו, כמו שאמר על איך שאני מנענעת את התחת*, כשאני הולכת.
נפגשנו רק בסופי השבוע, כשחזרתי מתל-אביב. ומהר מאוד, מהר מדי, התקרב הזמן שבו הוא היה אמור לעזוב.
לא הייתי בטוחה עד כמה ועד איפה אני רוצה להמשיך את הקשר, שידעתי שיגמר בעוד כאב ושברון לב. מצד שני... מצד שני, קבי...מט! חשבתי, כשזה יגמר זה יגמר, בינתיים יש לי משהו כל-כך יפה, אפילו אם זו רק ידידות, משהו שפורח לי בידיים, בלב, בעיניים. לא רציתי שזה יפרח ויאבד לי מבין האצבעות...
לאט-לאט למדנו אחת את השני. הוא לא היה דברן גדול, כשהיינו בחברת אחרים, אבל כשהיינו רק שנינו, דיברנו המון. אני אוהבת נורא לצחוק. ומעבר לכל דבר אחר, הוא כל הזמן הצחיק אותי. להומור שלו יש ליגה משלו; הוא הצחיק אותי אז בשנינות, בשטותיות, בחכמה, בילדותיות דבילית, בטריקיות, בספינים, בנון-סנס מטורף, בליטופיות עדינה ובכל צורה אפשרית שבה גבר יכול להצחיק אִשה מסוחררת מאהבה. הוא עדיין מצחיק אותי.
ומה שאהבתי עוד – יכולתי לעמוד בקצב שלו ולענות לו ולהצחיק אותו גם. זה גרם לי עונג, לדעת שאני עומדת בסטנדרטים שלו. זה לא היה דבר קל במיוחד, כי הוא פשוט שבר את כל הכל(ל)ים. וזה סחף אותי אליו בכבלי קסם.
סוף השבוע האחרון שלו הגיע. על-יד אחד הצריפים מישהו הדליק מדורה ענקית של אש בוערת ומתפרצת, מישהי הביאה גיטרה, מישהם אחרים הביאו את הבירה.
היה נעים וחם וסטיוארט ואני ישבנו קרובים כל-כך.
עזבנו את המדורה והלכנו משם. הכנסתי את ידי לכף ידו החמה. הוא שם עלי את המעיל הענק שלו, שעטף אותי בדוביות חמימה והדיף ריח של עשן מהמדורה. הנחתי לו ללוות אותי הביתה ופתחתי לפניו את דלתי.
שבת, שעת בוקר מאוחרת. החלון בקיר העשוי קורות עץ של המטבח, שפנה אל המזרח, התיז אור שמש חורפי פנימה, משאיר את קרירות הבוקר בחוץ ומגניב אל תוך הבית רק את חמימותו.
כמו כל שבת אחרת... כמעט.
על השולחן עם מפת הפלסטיק עם המשבצות הירוקות והדפסי הוורדים האדומים, עמדו שתי כוסות קפה. בין שיחי הוורדים שופעי הצבעים בגינה שמעבר לחלון, קיפצו שני פשושים. מחלון המקלחת אפשר היה לראות את החוח והחוחית שהיו תמיד מחזרים בתאווה אחר התפרחות הוורודות נוטפות הצוף של הבת-שבע המטפסת...
הוא חזר אחר-כך למושב, לאחר שהאריך את שהותו בקיבוץ בגללי בעוד שלושה שבועות. אך זה לא היה
לזמן רב. זו היתה תחילתה של אהבה אין-סופית ושל ידידות מופלאה (ב"קזבלנקה" זה היה הסוף, כאן זו היתה ההתחלה).
נפלתי אל תוך האהבה** הזו, אל בור של אהבה, שממשיך ונחצב ומעמיק כבר עשרים וחמש שנים, שעד היום עוד לא יצאנו ממנו. האהבה הזו שעדיין בוערת, עתים בלהבה עדינה, עתים בהתפרצות מלהיבה.
____________________
* "פילדלפיה שלי חלק ב'" 11.8.10
** אני אחת מאותם האלופים הקנאים של השפה העברית, אך כאן היא קצת מאכזבת אותי; זה אחד המקרים בהם הביטוי "falling in love" באנגלית הוא פשוט טוב וחי יותר מאשר "להתאהב" בעברית, שלא מספיקה ולא ממש מתארת בדיוק את מה שבאמת קורה, היא מחווירה לעומתו.
>>
<<