חיפוש לפי ישוב بحث حسب اسم البلدة
אורנה רוּני
נשואה ואם לבת ולבן. כותבת ואמנית יוצרת, עורכת לשונית ומתרגמת, מרצה, עוסקת בריפוי הוליסטי ביו-אנרגטי. מחזיקה בתואר ראשון בסוציולוגיה ובחינוך מאוניברסיטת בר-אילן. מורה במרכז "גשר לנוגה" להעצמה אישית, בקיבוץ גשר.
בלוגים מומלצים مدونات مفضلة
כל הבלוגים كل المدونات
הנצפים ביותר של הבלוג
الاكثر مشاهدة في المدونة
-
07/11/2010
-
16/11/2010
-
28/07/2010
-
20/10/2010
כניסה
יומולדת
יום-ההולדת הוא סתם עוד יום אחד בשנה עבור הרבה אנשים. יש כאלה שלא רוצים שיזכירו להם אותו.
בשבילי, יום-ההולדת שלי הוא יום מיוחד, זה היום שלי, יום של הרבה תשומת-לב ומתנות ושוקולד ושל אנשים שמתקשרים מחוצלארץ, ושרים לי בטלפון. זה היום שבו נהייתי.
בכל יום-הולדת, אני מסתכלת על השנה שעברה עלי, מה היא היתה בשבילי, מה נלקח ממני ומה ניתן לי.
מה נתתי, מה קיבלתי, מה לקחתי, מה נתתי לעצמי.
"אז מה היה לי השנה?"...
וזה גם "איך זה להיות בת..." איך זה מרגיש, שעברה עוד שנה?
אז מה זה להיות בת עשרים ותשע... אופס, סליחה, ארבעים ותשע (איך יצא לי עשרים?).
ככה, בקלות יצא לי "עשרים" במקום "ארבעים". בהתחלה חשבתי למחוק ולתקן, ואז זה הפך לחלק מהאמירה. אז מה זה גיל?
גיל זה עוד מספר בחיים, מתוך עשרות מספרים שמקטלגים ומעריכים את החיים, מאריכים או מקצרים אותם: תאריכים, מספר תעודת זהות, מספר אישי, חשבון בנק, כרטיסי אשראי, קודים, ציונים, מידות של בגדים ונעלים...
גיל זה מספר שמציין את משך הזמן בו הגוף שלי נמצא כאן.
לפני שנה, כתבתי ביומן שלי:
על-פי התאריך בו הגעתי לעולם אני בת ארבעים ושמונה.
לפי איך שאני מרגישה, אני בת עשרים ותשע, עם ידע של בת הרבה-יותר-מזה.
לפי איך שאני נראית – כשאני אומרת שיש לי ילדה בת עשרים ואחת, שואלים אותנו אם אנחנו אחיות. כשרואים אותי עם הילד בן השמונה-עשרה שלי, שואלים אותי אם ילדתי אותו כשהייתי בת עשר. פעם, כשהייתי בחנות עם האיש היקר שלי, והוא יצא לכמה דקות, עד שאחליט מה אני רוצה, שאלה אותי המוכרת: "איפה אבא?" אמרתי לה שהוא לא אבא שלי, שאנחנו נשואים כבר יותר מעשרים שנה, ושאני מבוגרת ממנו בשנתיים וקצת.
עכשיו כמעט זה אותו הדבר, רק שנה אחת יותר וכמה תנועות פחות.
אחת מהמתנות שנתנה לי נכותי היא היכולת לראות דברים בפרופורציות קצת אחרות, יותר נכונות. דבר אחד מתוך אלה הוא בת כמה אני. מצחיק אותי, הגיל שלי עכשיו. משעשע איך פעם זה נראה כל-כך זקן.
לא מבינה למה כל-כך נשים רוצות להסתיר את הגיל שלהן. אני אוהבת לחגוג אותו. כל שנה.
תמיד, כששואלים אותי בת כמה אני, אני נהנית להשיב בשאלה: "בת כמה אני נראית לך?" רק כדי לראות את הבעת התדהמה שעולה על הפנים התוהות.
"איך אני נראית ככה?" שואלת השחקנית בפרסומת לתה הירוק, "אולי זו הגנטיקה, אבל מה שבטוח הוא שאני שותה תה ירוק אחרי הארוחה. אני מרגישה שזה עובד." היא ועוד כמה שחקניות ודוגמניות מטוייחות-פנים ומרוטשות-מחשב, שנראות כמו בובות פורצלן, שאם יגעו להן בפנים, הן תסדקנה ותשברנה והכל ינשור. הן מוכרות את ההבטחות האלה, שנשים נוהות אחריהן ומוכנות לשלם כל מחיר ותעשיות התכשירים והקרמים למיניהם מיישרות את קמטי הכיסים ומעשירות את הכספות שלהן.
לא מבינה למה נשים מסתירות את הגיל שלהן ונשארות בנות אותו גיל במשך חמש שנים. למה חשוב להן להחשב צעירות יותר ממה שהן, ולהראות צעירות יותר ממה שהן באמת. ולמה הן מוציאות את הונן על הבטחות מפורצלן.
התה הירוק התעשייתי בהחלט לא עושה לי את זה, וגם לא התה מצמחי התבלין שאני מגדלת בגינה.
לגנטיקה בהחלט יש מקום מסויים – סבא שלי הלך לעולמו בהיותו בו מאה ואחת. כשהיה בן מאה, ראיינו אותו למגזין של "גיל הזהב" ואיחלו לו 'עד מאה ועשרים', אז הוא ענה: "עד מאה זה מספיק..." גם אמא שלו, ה"ספתא-בובֶּה", שעוד זכיתי להכירה כשהייתי ילדה קטנה, נפטרה בגיל שמעל למאה. בני המשפחה לא בטוחים אם היא היתה בת מאה ושתיים או בת מאה וארבע, משום שכאשר נולדה, היה רישום הלידות לא בדיוק מדוייק.
(כל אלה שמכירים אותי אומרים עכשיו: "נו, טוב, חכמה בלילה שכמותך, אומרת דברים כאלה, עם איך שאת נראית.")
אך זו לא רק הגנטיקה וגם הגיל הוא לא רק... הוא גם משך הזמן של מה שאני עושה.
זו השאלה שאני שואלת את עצמי שוב-ושוב, כדי לתת לעצמי דין ולעשות לעצמי חשבון: "נו, ומה את עושה עם הזמן הזה, שיש לך?" הזמן הזה, שמתקתק לו בכל השעונים שבבית, בפעימות צעדים שלא ישובו אחור לעולם.
ואני עושה, כי אני יודעת שהזמן הזה קצוב לי.
נכון, הוא קצוב, כי כל שנה שעוברת מורידה את הרף של הסקאלה "יכולה – לא יכולה" לרעתי.
עם כל שנה שעוברת, אני עושה מעין "ספירת מלאי" של היכולות הפיזיות שנשללות אחת אחר השנייה מהגוף הזה, שמתחיל להתפרק לי לאט-לאט מבפנים, לא כל-כך בהתאם למספר המסויים המציין את מניין שנותיו, ואומר: "זה כבר קשה לי מדי", "פעם יכולתי לעשות את זה, עכשיו כבר לא."
אז אני כבר לא אטפס עוד פעם למצדה, כבר עשיתי את זה. ואני כבר לא אעשה את מערת הקמח, כבר הייתי וירדתי ועליתי (ולא בגלל שהיא התמוטטה ואסור להכנס אליה). אז אולי כבר לא אעשה את טיול הג'יפים במדבר שתמיד רציתי ולא יצא. לפריז אני עוד אגיע...
ולעומת-זאת, כל הדברים שאני עדיין עושה, כל הדברים שתמיד רציתי לעשות ועכשיו יש לי זמן לעשותם, עוד יותר ממה שהיה לי פעם: הכתיבה, הריפוי האנרגטי, הפעילות בפרוייקטים של אמהות נכות ושל נשים פמיניסטיות נכות, ההרצאות והציור שחזר לחיי. והשעות הנוספות של השינה והרְבִיצת-בטטה מול הטלוויזיה שאני נוטלת ונותנת לעצמי, מבלי לעשות חשבון. כשפשוט בא לי...
אני פחות יוצאת החוצה מן הבית, והעולם שלי שבתוכו רק הולך וגדל ומתרחב.
אז גיל זה רק עוד מספר בחיים, שנוטים לתת לו לקבוע את קצב התזוזה הלאה, קדימה, אל העתיד. החיים שנמדדים, מתכמתים ומתקמטים במספרים.
וגיל זה גם השמחה של מה שאני עושה תוך-כדי התזוזה של מחוגי השעון קדימה.
הם עומדים עכשיו על הסִפרה שתיים-עשרה, ה-6 בדצמבר הופך להיות ה-7. יומולדת שמח.
***
ועוד שנה חלפה
ועוד סִפרה לגיל נוספה
ועוד נר
ניצת על העוגה,
כבֶה עם כל היתר
בנשיפה של משאלה.
ואני יודעת גם,
שעם כל אור של נר
אשר דועך,
האור שְבַּפָּנִים,
האור עמוק בִּפְנִים
תמיד שם ישאר.
.
>>
<<