הסרט ג'ירה (שכנות) בימוי: יקי איילון ויוסף אבו מדיע'ם, שיוקרן בפסטיבל דוק אביב במעלות - תרשיחא. הוא סרט שמדבר על ח'דר וושאח, אמן המתגורר ברהט, ח'דר חיי בניתוק ממשפחתו שחייה בעזה. המשפט הזה מספיק בכדי להבין מה קורה שם, העיניים של ח'דר ברגע שהוא מספר על הגעגועים לאימו, במיוחד כשהיא חולה ומבוגרת, השאיר בי תחושת געגוע לאימא שישבה בחדר הסמוך ברגע שראיתי את הסרט.

משפחתו של ח'דר היא עוד משפחתה שמגלמת את ה- "נכבה", משפחה אחת שהפכה לשסועה, אחדים גרים בנגב, ואחרים גרים בעזה, מנותקים מזה שנים, ותודה למי המציא את הטלפונים והאינטרנט בכדי לאחד משפחות גם באופן וירטואלי שרק מוסיף אש למדורת הגעגועים והכמיהה לחיבוק חם.

למה אני אוהבת את אימא? פעם ראשונה שאני חושבת על זה, בדרך כלל זו אהבה מולדת, אינטואיטיבית, לא צריכה הסברים. מה עוד שאימא של ח'דר חייה במרחק של גדרות וגבולות, מחסומים והרבה בירוקרטיה ועינוי.

הזיכרונות הם המפתח של הסרט, כל אחד שומר בזיכרונות תמונות של אהוביו, משפחתו, ילדותו ושאר דברים גם טובים גם טובים פחות. לכל אחד יש נכבה, לכל אלה שחיים הרחק ממשפחותיהם, או אלה שמהלכים פוליטיים רק גרמו להם סבל, לא חשוב באיזה תקופה היסטורית. לכל אחד יש משפחה והיא חשובה לו מאוד.
ולכל אחד יש אימא, אבל הכי קשה שהיא תלך לעולמה בלי לזכות במבט אחרון אוהב של בניה.. סיפורו של ח'דר.

לאתר הפסטיבל