55 דקות של צער, כעס, וחריקת שיניים. אלה היו הדקות הקשות ביותר שעברו עלי בסוף השבוע כשראיתי את הסרט "דומא" (בובות), סרט תיעודי בבימויה של השחקנית עביר זייבק – חדאד, שמביא עדויות מפיהן של נפגעות תקיפה מינית ערביות.
לא תיארתי לעצמי לרגע שאני יכולה לשמוע פרטי פרטים על מקרי אונס. הגיבורות, שאומנם לא יוכלו לעולם להתגבר על האסון, יכלו להתגבר על מחסום השתיקה ולספר לכולם על מה שהן עברו, מה שהן הרגישו ומרגישות. לא הייתי צריכה להכיר את שמותיהן ולא לראות את פניהן כדי להזדהות עם הכאב שלהן.
מזדהה עם הקורבנות ..
הסרט מביא עדויות של נפגעות תקיפה מינית, לא אוכל להגיד בבירור כמה עדויות היו, מכיוון שהסרט מבלבל מבחינה זאת. הוא מביא את סיפוריהן של 6 נשים, 5 מהן מתברר נפגעות תקיפה מינית, והשישית לא היה ברור מה הוא סיפורה האישי, האם היא פסלת שעברה חוויה מינית קשה? האם היא משתמשת באומנות שלה כדי להביע דעה ולהעביר מסרים? אין לי תשובה כי הסרט לא נתן לי אותה.
חמשת הנשים האחרות, חלקן מביאות סיפור שמתגלגל לאורך כל הסרט וחלקן רק מופיעות עם סיפור חלקי ואחר כך נעלמות לנו. ובסוף הסרט מופיעים שמות של 3 נשים בלבד, עם כמה שורות על המשך חייהן אחרי הסרט. מה גם שלאורך הסרט אין שום כיתוב מי היא מי, ויש להיעזר בקצת חוכמה שיש לנו כצופים לחבר בין הסיפור שראינו לשם שמופיע בכיתובים בסוף הסרט!
בנוסף לכך, איך יכול להיות שמגדירים את הסרט כמדבר על נפגעות תקיפה מינית ומביאים במסגרתו סיפורה של אישה שנרצחה בידי בעלה כמקרה של אלימות במשפחה/ אלימות נגד נשים? איך זה מתיישב עם תקיפה מינית? אין מקום לרצח של האלה סלאם מנצרת בסרט הזה, נקודה. היה עדיף להוריד את מספר הדקות שמדברות על מקרה הרצח הזה כי אינו רלוונטי כלל.
מה שעוד הפתיע והפריע בסרט זה הופעתו של הגבר שוב בעמדת החזק. הגברים שהופיעו בסרט היו אב שכול שבתו נרצחה בידי בעלה, שעמד בהפגנה נגד רצח נשים ונאם במלוא העצמה והביטחון העצמי. הגבר השני שהופיע הוא הפסיכולוג שהקשיב לנאנסת. לא די עם תדמית זו של גברים מול התדמית החלשה של האישה?
עדיין אפשר להגיד שכדאי לצפות בסרט הזה, שיוקרן בקרוב בפסטיבל דוק-אביב גליל במעלות. העדויות המצמררות של הנשים בסרט הן חשובות מאוד, וגורמות לנו לחשוב רגע ולשאול את עצמנו: איך אנו יכולים להפסיק את העוול שנגרם לנשים אלה?