על הסרט "געגוע" - לקראת פסטיבל דוק-אביב גליל 2011

נושא



וזה השם שבחר אפי בנאי לקרוא לסרטו החדש בעל הקווים האוטוביוגרפים
השם הזה מופיע בתוכניה של הפסטיבל הדוקומנטרי במעלות תרשיחא. כשראיתי את הרשימה, "געגוע" היה הסרט הראשון שבחרתי לראות, מבלי לדעת לאן ייקח אותי עימו, וגיליתי בפעם המי יודע שכדאי ללכת אחרי נהיית הלב, אפילו שלפעמים זה מכאיב בלב.
 
אפי בנאי נולד וגדל בכפר שלם, אותה עזב לפני שנים אחדות. לילות רבים פוקד אותו חלום שהוא קורא לו: 'הקרב על הבית'. "חלום רע", הוא מספר, "אני חוזר אל הבית למכור אותו אבל בבית שלי גרים אנשים שאני לא מכיר".
 
הסרט 'געגוע' נכנס ללב הסאגה הבלתי נגמרת של כפר שלם, שכונת העוני הדרום תל-אביבית שהעיריה ומינהל מקרקעי ישראל מנסים למחוק לטובת המגדלים והנדל"ן. אחרוני תושביה המותשים של כפר שלם מסרבים לנטוש. מרגלית, אם שכולה עומדת מול הכניסה לביתה ומנסה להבין: המדינה שהושיבה אותה בבתים הנטושים של סאלמה בשנת 1948 מגרשת אותה עכשיו לבלוק שממול?
 
בשביל התושבים שנשארו, העולים הותיקים מאיראן, החיים בכפר שלם הם המשך לחייהם בשכונה באיספהן. האוכל, המוסיקה, בתי האבן הקטנים, העצים המאובקים, המסגד  הנטוש... מרגלית מנפנפת בצו הפינוי ששלח לה המינהל, מצביעה על קיר ביתה המשובץ בשרידי ברזל מהמטוס שהרג את בנה המזדקרים מבעד לביטון כמצבה ואומרת: "זו ארץ אוכלת יושביה. מפה לא אצא חיה".
 
אפי בנאי מדפדף באלבום ילדותו. אמו ז"ל מחבקת אותו ואת אחיו לאחר שהאב נטש את המשפחה. החיים בכפר שלם היו המשך ילדותה. הילדות איתן שיחקה באיספהן התחלפו בנשים שהגיעו מאיראן לכפר שלם. בתמונות החתונה הפנים של האב מחוקות או גזורות. קשה לחזור לזיכרונות הילדות. אמא מרדימה אותו בשיר ערש שהוא שיר געגוע למולדת.
 
גם אבו-סמי מתגעגע. כילד גדל בסאלמה עד שברח ב-1948 יחד עם שאר התושבים לעזה כנראה. אפי בנאי  מזמין את אבו-סמי לבקר בביתו לשעבר. אבו סמי מצביע מבעד לחלונות המכונית: "כאן היה הפרדס של דוד שלי ופה משאבת המים". שניהם מביטים במסגד של סאלמה שהיה מועדון הנוער של כפר שלם וכל אחד נזכר איך זה נראה בימיו. 
 
המפגש בין אבו-סמי מסאלמה למרגלית מכפר שלם מצמרר. מרגלית שמתגעגעת לילדותה באיראן ולשכניה הערבים אומרת: "אנחנו בני דודים. זה האנגלים שחיבלו ביחסים הטובים בינינו". ויחד הם מגיעים למסקנה שאילולא המנדט הבריטי היינו ממשיכים להיות בני דודים טובים.
 
מחוזות הגעגוע של אפי בנאי נעים בין האישי לציבורי. הגליית הפלשתינים מביתם בימי הנכבה מצטלבת עם ההגליה של יהדות ארצות ערב במלחמת העצמאות, והשפה נעה בין מגורשים למהגרים בניסיון להבין או לבחור איזה מונח מתאים לכל אחד מהמופיעים בסרט. אבו-סמי בוחר להשלים עם מה שיש כי לא יכול כל הזמן לכעוס. חבל על הלב. אבל מרגלית לא יכולה שלא לכעוס. המינהל רוצה לגרש אותה מביתה. אשה קשישה מגורשת מביתה בשנית.
 
הסרט מסתיים כשאפי בנאי דופק מסמרים על הקיר בדירתו החדשה שבשדרות רוטשילד ותולה את תמונות הוריו. חודשיים אחרי הבכורה של הסרט בפסטיבל אביב 2011 doc, ממש מתחת לדירה החדשה, קמה שכונת האוהלים בדרישה לצדק חברתי. לא יכולים יותר לסבול את סדר העדיפות שהשתבש. מדינה שהקימו עולים במצוקה מכל קצוות תבל זורקת את אותם האנשים הקשישים מביתם כדי להרוויח כסף נדל"ני מאדמתה.
 
הסרט ' געגוע' הוא בהחלט סיבה טובה לצאת מהבית אל הפסטיבל הדוקומנטרי שיתקיים במעלות תרשיחא מה-28.11 עד ה-2.12. הוא מדבר על הבית. לכו לראות!
 

געגוע

יום ה' 1.12 18:00

היכל לתרבות ואמנות הבמה במעלות תרשיחא

בימוי: אפי בנאי
צילום: דוד זריף
מוזיקה: הילאל זהר, אנסמבל גולהה

.


מתוך הסרט געגוע, פסטיבל דוקאביב גליל 2011
מתוך הסרט געגוע

מתוך הסרט געגוע, פסטיבל דוקאביב גליל 2011
מתוך הסרט געגוע
אתרים
חגית לביא حاجيت لافي:

תושבת 'חרשים'. פעילה ב'נשים עושות שלום',  כותבת ועורכת ב'דוגרינט'. ואם נשאר לה זמן כותבת גם סיפורים..
לבלוג של חגית לביא


תגובות

פרסום תגובה חדשה

ערך מאפיין זה ישאר פרטי ולא יוצג באופן ציבורי.
CAPTCHA
בדיקה זו מיועדת לוודא שהינך חי ונושם ואינך מחשב המפיץ ספאם

 

 

* indicates required