דורה-שם בדוי

עולה מחבר העמים, תופרת במקצועה ומתנדבת בבית תמחוי - מספרת לחגית (ילידת הארץ) על חייה כאשה במעבר מהתרבות הקווקזית לתרבות הישראלית
ועל חיי משפחתה שהתדרדרה לעוני.

כל הבלוגים كل المدونات

מה גרם לי להתחיל לדבר 3.11.11

בחורה מבית טוב צריכה להיות יפה,

ולשתוק הרבה.

בחורה מבית טוב צריכה להיות תמימה,

ולשתוק הרבה.

[מתוך: "חגיגה" – שרית חדד]

 

דורה מספרת לחגית על השינוי שהיא עברה כאן בישראל:

את שואלת אותי מה גרם לי להתחיל לדבר. הרבה שנים אני שתקתי. בעדה שלי אני עוד שותקת. לא מדברת על המצב. אבל בגלל שהצלחתי לצאת מהבית התחלתי ללמוד לדבר. זה קשה לי. אני לא בכיינית, פשוט לכל אחד יש בעיות. לכל אחד יש סיפור מרגש ומשפיע על איכות החיים. חוסר התקציב משפיע על המון דברים. זה לא רק שלא מבקרים את הקרובים, שלא נוסעים לבקר כי כל ביקור דורש השקעה, זה בעיקר מה שקורה בבית.

גידלתי 3 בנים וכולם הלכו לצבא. הבן הקטן היה קרבי, זה היה החלום שלו. בגיל 3 ראה טנק, עלה עליו והצטלם. ומאז חלם שיהיה חייל בשריון. כשהגיע לגיל גיוס נתנו לו הפניה למקום אחר. הוא לא ויתר על החלום. כתב לצבא דף שלם. הראיתי למנהלת שלי בבית התמחוי והיא היתה המומה מכישרון הכתיבה. זה היה החלום שלו להיות בטנק. מהצבא ענו לו מה זמן הגיוס לטנקים והוא החליט לאחר את הגיוס ב 8 חודשים כדי להגיע לגיוס המתאים.

אבל הילדים שלנו לא התקדמו וזה באשמתנו. לא היה לנו כסף ללימודים אחרי הצבא. הבן הבכור הצטיין בבית ספר. כשהגענו לישראל כבר אחרי שנה שלמד עברית קיבל מכתב הזמנה ממכון ויצמן. הכישלון שלנו שלא היה לנו כסף לשלם לתכנית שלהם. במשפחה שלנו הכסף לא היה במקום ראשון. לפניו סדר בבית וחינוך של הילדים. אחרי הצבא הוא הלך ללמוד באוניברסיטה אבל בגלל המחסור עזב את הלימודים אחרי שנה. לא היה ממה לשלם. הבן השני למד סָפָרות ומאד הצליח, אבל לא יכולנו לעזור לפתוח עסק. עבר לעבוד במפעל. במשימה של לעזור בכל לילדים נכשלנו. אי אפשר להאשים את המדינה. המדינה אולי יכולה לעזור בדברים מסוימים. אנחנו מתביישים לבקש עזרה כי מאשימים את עצמנו. שלא הצלחנו לדאוג בעצמנו לכל מה שצריך.

אחרי ששני הבנים הגדולים התגייסו וחמותי נפטרה, פתאום היה שקט בבית ואני נכנסתי לדיכאון. בחדשות היו המון פיגועים והבנים בצבא. הדאגה הרסה אותנו. עוד לא היה לנו פלאפון ולא היה קשר איתם. ואז פרצתי את הגבולות, יצאתי להתנדב. ראיתי מודעה על הזמנה להתנדב ברווחה. בעלי הסכים למעני, לעבוד לא אבל להתנדב כן.

הרגשתי טוב לצאת מהבית. בנאדם שעוזר מרגיש אחרת. לעבוד במשכורת או להתנדב זו הרגשה שונה. התנדבתי וקיבלתי המון. האווירה במקום, הכרת התודה. נפגשתי עם אנשים טובים, נחמדים, למדתי מהם הרבה איך לנהל חיים בישראל. עד אז כל הזמן הייתי רק בבית. מהטלוויזיה מקבלים בעיקר דברים לא טובים. כשיצאתי פגשתי המון אנשים טובים. יש לי קשרים וזיכרונות טובים. גם כשלא תמיד נפגשים אני רואה אותם בחלומות ומדברת איתם. הם נשארו איתי בקשר פנימי, חיבור.

אני תמיד ממליצה לאנשים שלא עובדים תצאו תתנדבו. מתי שנוח לכם. באיזה מקום שמתאים. לא מכריחים אותך נותנים לך אפשרויות. זה מומלץ לכולם. אני עוזרת במסגרת ההתנדבות עושה תיקונים בתפירה לאנשים נזקקים וגם עובדת בבית תמחוי. מתייחסת לאנשים וזה עושה להם טוב. כשאני נפגשת איתם בקניון אני משוחחת איתם ואז להרגיש את היד שלהם על הגב בתודה!.. חבל שאין לי אפשרות אחרת לעזור לאנשים. כמו ב'בנק הזמן' שעכשיו התחילו כאן בעיריה. אבל על כך אדבר בטור הבא, כי אני חושבת שצריך שיהיו הצעות חוק לגבי התנדבות.

עכשיו אני מתנדבת 4 ימים בשבוע ולפעמים מביאה הביתה גם תיקונים. גם ביום שישי אני מתנדבת למרות שבבית יש הרבה עבודה. ביקשו אם אני יכולה ואצלי אין לא, אז הסכמתי ואני נותנת 3 שעות בבית התמחוי. לזה אני קוראת שפרצתי גבולות. אנשים סביבי אומרים: "את טיפשה, פריירית, עושה חינם". אבל אין לי אפשרות אחרת. סובלת מכאבי גב ולא יכולה לעשות כל עבודה וזה מגביל אותי. אבל לפחות אני תורמת למדינה שאני חיה בה, מדינה שלי. חייבת לעזור במה שאפשר.

 

רשמה: חגית לביא.

 

.

בגיל 3 ראה טנק, עלה עליו והצטלם

בגיל 3 ראה טנק, עלה עליו והצטלם

תגובות

פרסום תגובה חדשה

ערך מאפיין זה ישאר פרטי ולא יוצג באופן ציבורי.
CAPTCHA
בדיקה זו מיועדת לוודא שהינך חי ונושם ואינך מחשב המפיץ ספאם