חיפוש לפי ישוב بحث حسب اسم البلدة
אורנה רוּני
נשואה ואם לבת ולבן. כותבת ואמנית יוצרת, עורכת לשונית ומתרגמת, מרצה, עוסקת בריפוי הוליסטי ביו-אנרגטי. מחזיקה בתואר ראשון בסוציולוגיה ובחינוך מאוניברסיטת בר-אילן. מורה במרכז "גשר לנוגה" להעצמה אישית, בקיבוץ גשר.
בלוגים מומלצים مدونات مفضلة
כל הבלוגים كل المدونات
הנצפים ביותר של הבלוג
الاكثر مشاهدة في المدونة
-
07/11/2010
-
16/11/2010
-
28/07/2010
-
20/10/2010
כניסה
אפשר לקרוא לזה סתיו
לכל עונה, לכל חג, יש ריח משלהם.
ריח הגשם הראשון, הריח של סוכות, ריח של חום האבק שנשטף מן המדרכות והופך לרענן ומשכר – אם ירד למשך יותר מכמה דקות...
ריח הקילוף של הקלמנטינות הראשונות, שקטפנו בפרדס שבפִנה של הקיבוץ. עדיין ירוקות מבחוץ, אך כבר מספיק מתוקות מבפנים. רובן מעולם לא הספיקו להכתים על העצים.
גם לרוחות של כמעט-סתיו יש את הריח שלהן ומצב-הרוח שלהן הפכפך; בבקרים הן קרירות, אך בשובליהן הן סוחפות ימים שעדיין חמים. רוחות הערב מתחילות בחמימות, אולם שוליהן כבר צוננים.
ככה זה בסוכות.
סוכות של הילדות.
אני זוכרת בעיקר את השנים הראשונות של שנות השבעים. היינו אז בתהליך של המעבר מהלינה המשותפת ללינה בבתי-ההורים, לאחר שעלינו משלוש השנים בהן ישָנּו אנו, הילדים, במקלטים, בתקופת מלחמת ההתשה, שפרצה אחרי מלחמת ששת הימים והסתיימה בספטמבר השחור*. סוף-סוף שקָט הגבול במִדה בה התאפשר לנו להכנס לתוך שגרה שהיתה חדשה לנו, אחרי שהשינה על דרגשי העץ שלאורך הקירות הלבנים של המקלטים הפכה לחלק מחיינו היום-יומיים.
אז כמעט ולא היו סוכות "פרטיות". היתה סוכה אחת גדולה, על-יד חדר-האוכל, שבה עשו את החג ופעילויות תרבות לכל אורך ימי החג, והיו הסוכות ליד כל אחד מבתי-הילדים, שם מילאנו מבלל שידענו את מצוות התורה "בסֻכות תשבו שבעת ימים". היהדות הדתית היתה רחוקה מהחיים ברוב הקיבוצים, אך במסורת היתה שזורה בהם בחזקה. בסוכות האלה בילינו את רוב שעות היום בחופשה. חוץ מלישון שם, עשינו בהן הכל.
לנו תמיד היתה גם הסוכה שלנו, על-יד הבית, שכל שנה היה אבא שלי בונה לנו. כל ילדי הבניין היו שותפים לבנייתה, כולנו היינו בני אותם גילאים וההורים שלנו היו בני אותו שנתון (ועכשיו גם הילדים של חלקנו הם באותו גיל). אלה שכבר היו מספיק גדולים, גם יכולים היו להחזיק פטיש ולתקוע מסמרים. למרות שאני לא יכולתי בפועל לאחוז במסמר ובפטיש ולהפגיש ביניהם בצורה יעילה, ידעתי בדיוק את כל השלבים והייתי מתרוצצת ממקום למקום ואומרת איפה צריך לשים את הקרש הבא ואיך להרים את שלדי הקירות כדי לחברם זה לזה. גם היום השילוב בין היד שלי לבין פטיש יכול להסתיים בנזק מסויים ליד או לאצבעות שלי, לרגל ואפילו לקיר הקרוב או לרצפה. למרות שמסמר שרק התרופף קצת, אך הוא עדיין תקוע היכן שהוא אמור להיות, אני יכולה להחזיר למקומו – בתנאי שהשטח וראש הפטיש גדולים מספיק וחזקים מספיק כדי לספוג מכות סרק ואין אפ'אחד בסביבה שיגיד לי שזה מסוכן, או "עדיף שתתני לי/ למישהו אחר לעשות את זה". כשחייתי בתל-אביב, היה מונח לידי פטיש במרחק של הושטה (אפילו שעד היום אני לא בטוחה שהייתי מסוגלת לאזור את האומץ לתפוס אותו ולעשות בו שימוש, אילו היה מגיע רגע שבו הנפתו והנחתתו שלא לשם דפיקת מסמרים היו מוצדקות, תחת הכותרת של "הגנה עצמית").
אני הייתי אחראית בעיקר על הקישוט, ההכנה וציור הפלקטים, דבר שהצטיינתי בו כבר אז ועל תלייתם על הקירות. אלה היו מעשה טלאים של שמיכות צמר, פיקיי וסדינים ישנים, שהוקפו מבחוץ בכפות תמרים. מבפנים, הצמדנו אליהם את הקישוטים והציורים, סנסנים צהובים עמוסי תמרים משחירים, שהלכו והדלדלו ככל שאכלנו אותם, ורימונים וקלמנטינות תלויים על ענפיהם, שעד סוף החג יבשו עליהם והתפוררו.
את הקישוטים הנוצצים והמוזהבים שמכרו בערים לא הכרנו, וגם לא תמונות של אושפיזין מהתורה או רבנים גדולי שם. הכל היה מעשה ידינו. השרשראות הצבעוניות שעל הכנתן שקדנו שעות, משחילים ומדביקים חוליה בתוך חוליה של נייר צבעוני מבריק, או שוזרים זה בזה פסים ארוכים של נייר קרפ לחוטים צבעוניים, כמו החמימות והקרירות של מזג-האוויר. השרשראות נתלו ברפיון לאורך, לרוחב ובאלכסון תחת חופת הסכך של כפות התמרים.
באותן שנים לא הונהג המעבר לשעון חורף ושעות האור המדמדמות בימים שהלכו וקצרו, השתלחו אל תוך הערב, כמעט עד לשעת ההשכבה. נורה יחידה, שנמשכה על חוט חשמל מהבית הטילה מספיק אור, כך שיכולנו להשאר בסוכה עד לאחר ארוחת-הערב, ורק כשהיה ממש חושך היינו מתפזרים לבתים. שיחקנו מונופול, ארץ-ישוב ודמקה ואכלנו תירסים.
בשדות שמסביב לקיבוץ הבשיל אז תירס, ובטיולי אחר-הצהריים עם אבא היינו פולשים אל בין הקנים שהתנשאו גבוה מעלינו, עליהם שורטים ומגרדים, וקוטפים. אחר-כך היינו יושבים ומקלפים אותם והם בושלו בסיר מאולתר, פחית של כמה ליטרים, שפעם היו בה זיתים או מלפפונים חמוצים, והיא עברה הסבה לפח לבישול תירס, עם אלמנט של קומקום חשמלי וחוט חשמל, שנתחב לשקע מחוץ לבית. ספק גדול הוא אם המתקן היה אי-פעם זוכה בתו-תקן משולש.
את הכל חירב לנו תמיד הגשם הראשון, שכמעט תמיד יורד בסוכות.
הגשם שירד שטף את הצבעים מהקישוטים שתלינו בסוכות, פיסות הנייר שנקרעו מהרטיבות צנחו על הדשאים, או על משטחי הבטון שעליהם הן נבנו, מותירים כתמי צבע, שנמחו רק לאחר שהגיעו הגשמים של הבאמת חורף.
כאשר אחי, הצעיר ממני באחת-עשרה שנה, גדל, הסוכה כבר לא הוקמה. המשכתי את המסורת עם ילדי שלי, עד שגם הם גדלו, והגשם המשיך להרוס לנו.
רגע אחרי תחילתה של שנה, רגע לפני קִצו של הקיץ... בארץ קשה קצת לתפוס את עונות המעבר, אם לא ממש שמים לב. אחרי הקרירות והגשם של תשרי, עוד באים כמה ימי שרב ואז פתאום חורף.
עלי עץ האגוז שניצב בקִדמת הבית משחימים תוך שבוע ועוזבים את אחיזתם בעץ בתוך פחות מכך, מציפים את המדרכה ואת רחבת הכניסה, ומגיעים גם לתוך הבית, דבוקים לסוליות הנעליים, או אחוזים בפרוותם של אחד החתולים או הכלבות, נושרים על הרצפה.
אפשר להגיד שסתיו.
***
שנה אחת מתחלפת בעוד שנה,
עונה אחת
מתמסמסת
ומשתנה לאחרת.
תחת פסיעות
מתפצפצים עלים של שלכת.
מוקדם יותר ויותר
שוקע אור אחרון.
אולי צריך
שרוולים ארוכים עכשיו...
באוויר מסתמנות
נגיעות של צינה,
ושמיכות צמר נשלפות מארון,
החורף כבר שולח
אצבעות קרירות
מעבר לפינה.
אפשר להגיד שסתיו.
_________________
* ספטמבר השחור הוא כינוי למאבק שהתנהל בין צבא ירדן לבין ארגונים פלסטינים מזויינים (שהיו מאורגנים באש"ף), בחודש ספטמבר 1970. בעקבותיו העביר אש"ף את פעילותו ללבנון.
.
>>
<<
תגובות
איזה עונג
חדוה ליבנת 19.10.2011
תודה אורנה
על היכולת לראות , דקויות ולהביא את הסתיו לפתחי בצורה כ"כ כ"כ מוחשית
תודה
חדוה