אורנה רוּני

נשואה ואם לבת ולבן. כותבת ואמנית יוצרת, עורכת לשונית ומתרגמת, מרצה על נושאים הקשורים למוגבלויות, מלמדת ועוסקת בריפוי אנרגטי-הוליסטי ובתקשור. מחזיקה בתואר ראשון בסוציולוגיה ובחינוך מאוניברסיטת בר-אילן. חברה ופעילה בארגון הפמיניסטי "אִשה לאִשה". הבלוג של אורנה מתפרסם גם באנגלית - כאן

 

כל הבלוגים كل المدونات

מקום טוב באמצע

 

לפני כחודש פורקה המזרקה של יעקב אגם בכִּכר דיזינגוף. היא הוקמה בלב העיר, בשנת 1986 ונקראה "מים ואש". זה היה שמה הרשמי, אבל איש לא קרא לה ככה, היא תמיד היתה "המזרקה של אגם". היא היתה לא רק מזרקה, אלא גם פסל קינטי ונחשבה אז לאחת מיצירות האמנות הגדולות ביותר של האמנות הקינטית והאופ-ארט.

היו בה ממדים של תנועה וזרימה, של סיבוב של גלגלי ענק משוננים, שנחו ונעו האחד על-גבי השני, ועליהם מצויירות צורות גיאומטריות צבעוניות, שנראו תמונות שלמות שונות זו מזו מזוויות שונות. מנגנון טכנולוגי סובב את הגלגלים על ציריהם, הזניק זרמי מים, רשף להבות אש אל השמים והשמיע מוזיקה.

פירוקה הוא חלק מתכנית השיפוצים של עיריית תל-אביב, שכוללת את הורדתה למפלס התחתון. הנושא נמצא על הפרק ועל שולחן הדיונים כבר כמה שנים, ומעורר לא מעט מחלוקות לגבי תקציבי הענק שהוא דורש. הוא מעלה תהיות לגבי הצדקתו, בעיקר בחודשים האחרונים, של מהפכות חברתיות והפגנות מחאה ושל עיירות האוהלים, הגודשות בכל קיץ בדרך-כלל את חופי הכנרת, והשנה הותירו את החופים מעוטי אוהלים וסככונים ונִטעו תחת העצים בשדירות העיר.

זמנים של תמורות; מעגלים חברתיים שסובבים ומסובבים אלה את אלה, נאומים חוצבי מים ולוהבי אש וצלילים בגבהים שונים, חלקם מכריזים מסרים בקול רם מעל במות בהפגנות של מאות אלפי אנשים, חלקם הם ויכוחים צורמים של נכון ולא נכון ומה שהעם רוצה, וחלקם קולות של שירה-עם-גיטרות-ודרבוקות-מסביב-למדורות בשתיים בלילה.

כשאני צופה בכתבות בטלוויזיה ובכותרות העיתונים אני חושבת, מה הייתי אני עושה, אילו גרתי שם עכשיו? המזרקה היתה פלא אדיר בשבילי, מקום לברוח אליו. השנה השנייה שלי בתל-אביב התחילה בבדידות ובאומללות, שהיו שיירי הנסיעה לאנגליה. המזל היחידי ששיחק לי היה מציאת הדירה ברחוב שלום-עליכם – מקום טוב באמצע של העיר.

הגעגועים, המכתבים ושיחות הטלפון שהתפזרו על פני השנה, טפטפו אגלי תקווה ופיסות של חלום על נסיעה לניו-יורק. בדקתי אפשרויות של לימודי אמנות שם, ואף עברתי את בחינות ה-TOEFL (בחינות באנגלית לדוברי שפות אחרות), כהכנה של "אני כמעט שם". כל אלה נקטעו כאשר המכתבים הפסיקו באחת להגיע והטלפון חדל מלצלצל, לקראת סוף אותה שנה.

למרות כל העצב והלבד, זרם החיים המשיך לשטוף ולסחוב אותי הלאה ואני לא ויתרתי על החוויות. דברים שקרו לי וסביבי ריגשו והניעו אותי. תכופות הלכתי לכִּכר, לשבת ולצפות במזרקה, להסתכל ולהתרגש בכל פעם מחדש, להשאיר לזמן-מה את הבדידות מאחורי. אהבתי את השילוב של כל האלמנטים שלה למופע אחד של אורות, צבעים ותנועה, מוזיקה ואש ומים, שהשתלבו יחד למופע מלא קסם ושלהבו אותי, הסיחו את מחשבותי והסיעון הרחק משם.

באותה שנה שנייה, חלקתי את הדירה עם חברה, עינת, שהחלתה ללמוד ציור יחד עמי, אך לאחר-מכן החליטה לעבור לאוניברסיטה וללמוד פילוסופיה. גם היא חוותה זמן קצר לפני-כן פרידה עגומה, ויכולנו לשפוך את לבנו האחת לפני השנייה. בשנה שלאחריה, היא חזרה לגור בבית הוריה, ואני הייתי צריכה למצוא שותף אחר לדירה. הוא התגלם בדמותו של גל, שהפך לחבר נפש קרוב, והוא כזה עד היום.

את גל פגשתי כשלמד בשנה הראשונה באבני, כשאני הייתי בשנה השנייה שלי. אותו משהו שמשך אותי להתקרב לאנשים אחרים מסויימים, משך אותי גם אליו. הוא נראה לי תחילה כאדם עדין, שקט בדיבורו – ואכן היה כזה, כל-כך הפוך מהרעש שאני תמיד עשיתי. גם הוא לא המשיך ללמוד ציור באבני בשנה השנייה, והלך לעבוד כדי לחסוך כסף ללימודים אקדמיים. הוא פנה לעבודה סוציאלית והיום הוא מנהל את תחום הזִקנה באגף לשירותים חברתיים בעיריית תל-אביב.

הקשר בינינו נשאר ואף התהדק. באותו זמן הוא גר תקופת-מה אצל חבר, אך היה זה רק פתרון זמני עבורו והוא חיפש מקום אחר. הצעתי לו לבוא לחלוק עמי את דירתי. הוא בדק אותי קצת, לפני שבא להתגורר בחדר השני. הוא שמר בחובו דבר-מה מוצנע בהווייתו, שאז עדיין אי-אפשר היה לחשפו לפני כל אדם, ואשר היה עליו לדעת מהי עמדתי לגביו, במִדה ונחלוק קורת גג. הוא הזמין אותי להצטרף אליו לארוחה אצל ידידים שלו, אב ובן, ולאחריה, כשליווה אותי בחזרה לדירה (כמו שאמרתי, אדם עדין, ג'נטלמן אמיתי, כאלה שלא פוגשים לעתים קרובות), שאל אותי מה אני חושבת עליהם.

"היה נעים להיות אצלם, יש שם אווירה מאוד נינוחה." אמרתי. "הם שניהם הומוסקסואלים," הוא אמר לי. "אני חושבת שקלטתי את זה," השבתי, "גם אתה, נכון?" "כן, זה מפריע לך?" ממש לא. אמרתי לו את אחד הדברים הפשוטים-אך-מורכבים, שהיה למוטו בסיסי ומכונן בחיי: "איך אני יכולה לצפות שיקבלו אותי כמו שאני, אם אני אינני מסוגלת לקבל אדם אחר כמו שהוא?" משפט שהפך לחלק מאמונת-החיים, שהיתה בתהליך של גיבוש של העצמי שלי.

זה היה נושא שעלה הרבה בשיחותינו אחר-כך – הלהיות שונה. ישבנו תמיד במטבח הקטן והצר, שאורכו היה כשני מטרים וחצי ורוחבו – קצת פחות, כשבין השיש וארונותיו, שהיו קבועים לאורכו של קיר אחד, לבין השולחן שהוצמד לקיר השני, עם שלושת הכסאות שלו והשרפרף ללא המשענת שנדחק מתחתיו, נותר מרחב של שלוש בלטות בלבד. המטבח הזה היה מרכז הבית, שם אכלנו ובישלנו יחד (וזרקנו יחד לפח כמה וכמה דברים שהתפקששו לנו), אירחנו חברים – והיו הרבה, לשנינו.

על פתק שהדבקתי מעל כיור כתבתי: "כבוד מיוחד ניתן בבית זה לאורחים – בתום כל ארוחה לשטוף את הכלים!" מעולם לא נתקלנו בסירוב. כשהיו יותר משניים בעת אחת, היינו נאלצים לעבור לאחד מהחדרים שלנו. הסלון נשאר לרוב מיותם. ובעיקר, שם ישבנו וניהלנו במשך שעות שיחות נפש עמוקות וחושפות ("חופרות" לא היתה אז בלקסיקון של הסלנג), על כל נושא שבעולם, וגם על החווייה של להיות אחר מול פני החברה, הקבלה ואי-הקבלה, הדחייה והדחיקה.

היו אלה שנות השמונים, קיומו של האיידס התגלה אך לפני שנים אחדות. הנגיף עצמו זוהה רק חמש שנים קודם-לכן, וההקשר בין המחלה האיומה וההומוסקסואליות היה הדוק ביותר. להחשף בצורה גלויה מול אנשים היה גזר-דין של משטמה ונידוי. "אני חושב שהייתי מעדיף להיות שונה כמוך," אמר לי פעם. "להיות נכה זה קצת פחות מרתיע אנשים, מאשר להיות הומוסקסואל. זה מוכר יותר, מקבלים את זה קצת יותר." "אני לא כל-כך מסכימה," אמרתי, "אתה יכול להסתיר את זה, לפחות, עלי רואים, ולא רק רואים, אלא שזה גם מושך תשומת-לב."

הסתובבנו הרבה ביחד. הוא מצא עבודה באחת הבסטות בקניון איילון, שהצטמח ברמת-גן שנה קודם. הייתי מגיעה לשם פעמים רבות לאחר הלימודים, מחכה שיגמור את המשמרת שלו ואז היינו הולכים לאחד ממזנוני המזון המהיר, בדרך-כלל זה של האוכל הסיני שאותו אהבתי במיוחד, שבו תמורת חמישה שקלים, אפשר היה לאכול ארוחה מלאה. או שהיינו מחסלים קרטון של חמישה קרמבואים – שניים לו ושלושה לי (הגם שהייתי מסוגלת לרדת על כל הקרטון לבד).

תרבות הקניונים בארץ החלה אז להתפתח ואני סתם אהבתי ללכת בהם לאיבוד, יחד עם חברים או לגמרי לחוד. כמה שנים לפני-כן, שמתי לב לעובדה, שאם אני נמצאת עם אדם נוסף, נכנסת לאיזו חנות או יושבת עם אחרים במסעדה, בדרך-כלל יפנו לדבר עם האדם השני ולא ישירות אִתי, גם כאשר אני היא זו ששואלת או מבקשת משהו. כשדיברנו על זה, אמרתי לו שישים לב איך מסתכלים עלינו ואיך מגיבים אלינו.

אִתגרתי אותו לערוך אִתי ניסוי קטן; היתה לנו אז בעייה בדוד המים של הדירה ובבניין התגורר שרברב. "בוא נפנה אליו," אמרתי לגל, "אתה תשתוק ואני אדבר, ונראה למי הוא עונה." עלינו לקומה בה הוא גר ודפקנו בדלת. אדם מבוגר, לבוש בגופיית עבודה אפורה ומוכתמת, שאניצי שיער לבנים מדובללים מציצים ממפתח הצוואר שלה, פתח את הדלת. "שלום, אני אורנה וזה גל," הצגתי את שנינו, והגיתי את דברי לאט וברור. "אנחנו גרים בדירה 2 ויש לנו בעייה עם הדוד, אולי תוכל לעזור לנו?" "מה אתה צריך?" הוא הפנה את השאלה אל גל.

"שאלתי אם אתה יכול לעזור לנו עם הדוד, המים לא מתחממים," חזרתי ודיברתי אליו. הוא תלה עיניים מבולבלות בגל, הסתכל עליו, כאילו אני בכלל לא שם. אני המשכתי בשלי: "אני שאלתי אותך, למה אתה מדבר אליו ולא אלי?" "מה היא רוצה?" החל האיש להראות סימני מצוקה לעבר גל, נמנע ככל יכולתו מלהביט בי. "היא שאלה אותך, לא אני." ענה גל. "אני לא מבין מה אתם רוצים." אמר וסגר בפנינו את הדלת.

ירדנו בחזרה, מתפוצצים מצחוק. זה היה לא הוגן ואפילו קצת אכזרי, אבל אז רק התחלתי לגלות איך אפשר להוציא ללימון את המיץ ולעשות ממנו משהו, שאף אם הוא חמוץ, הוא יכול להיות גם טיפ-טיפה מתוק, ושגם לי מגיע לצחוק קצת, להיות רעה קצת... לפעמים. כל זה היה לפני יותר משני עשורים. מאז דברים השתנו. לאחר עשרות מצעדי גאווה, שדגלים צבעוניים מובילים אותם בקולות רמים, בכל רחבי העולם וגם בארץ, לאחר מאות דלתות של ארונות שנטרקו החוצה על-ידי אנשים ונשים שכבר לא פחדו, או דלתות שנפרצו בכוח והכריחו את אלה שהתקפלו מאחוריהן להגרר החוצה בכוח, מקומם של הלסביות וההומוסקסואלים בחברה המערבית השתנה.

היום, כשזה כבר פחות נתפש כבושה ויותר חלק מהחיים ומהמשא אשר, מלבד מהרבה אנשים מן השורה, גם אמנים, שחקנים, זמרים, פוליטיקאים ואנשי ציבור אחרים מציגים לראווה ולגאווה, המקום בו הוא עומד והמקום בו אני עומדת שונים זה מזה; הוא הרבה יותר קרוב למיין-סטרים של האמצע מאשר אני.

היום הוא יכול כבר לא להגיד את שאמר אז. ציינתי זאת באוזניו באחת הפעמים האחרונות שביקרתי בתל-אביב, שם ביתו הוא המקום בו אני נוחתת כאשר אני מגיעה לימים ספורים לביקור בעיר הגדולה. זה עלה בשיחה אל תוך הלילה, אחת מאלה שלא נגמרות, כי יש כל-כך הרבה מה לספר. ישבנו בדירה בה הוא מתגורר עם חברו לחיים, בבניין צנוע בעוד אחד מהרחובות הקטנים והשקטים, שעדיין נמצאים בפינות חבויות של העיר ההומה, נסתרים בצִלם של פיקוסים ענקיים.

דירה קטנה ופשוט יפהפיה, מעוצבת ומטופחת להפליא, בטעם רב ובשימת-לב לכל פרט קטן ולכל חפץ המונח במקומו, לכל עציץ המלבלב על אדני החלונות ולכל יצירה של גל שתלויה על הקיר. הוא הסכים עמי ואמר שבהחלט הרבה מאוד אנשים אמיצים קמו, חשפו את עצמם, על כל צבעי הקשת שעל דגלם, אל מול פני החברה הצבועה והמתנכרת והציתו את השינוי.

היום עדיין אין כל-כך הרבה אמנים, שחקנים, זמרים, פוליטיקאים ואנשי ציבור, שהם נכים ובעלי מוגבלויות, שיכולים להשמיע את קולם ולהתחיל להניע את המנגנון המכני-כמעט של סדרי העולם ולהביא לשינוי ההתייחסות לאלה שעדיין נחשבים לחלשים ולמחוסרי כוח ומוטיבציה.

ואולם, דברים אכן קורים, בכל העולם, בכל התחומים, בחזית החברה ובשוליה, קולות וגלים של אנשים, של אש ואוויר ומים ואדמה, הנעים מתחת, מעל, מן הצדדים ובתווך, מזיזים ומזיעים את העולם כולו והופכים סדרים על פיהם, מחפשים את המקום שבאמצע, נעים מן הצדדים אל המרכז ולהיפך. התמורות קורות, גם אם בחלקן הן לוקחות זמן רב יותר. בשנים של אז, איפה שגרנו היה, אמנם, במקום טוב באמצע, אך אנחנו שנינו היינו בשולי החברה. גם בשוליים שלי הדברים נעים וזעים, אף אם הרבה יותר לאט.

 

fountain I.jpg

fountain I.jpg

תגובות

פרסום תגובה חדשה

ערך מאפיין זה ישאר פרטי ולא יוצג באופן ציבורי.
CAPTCHA
בדיקה זו מיועדת לוודא שהינך חי ונושם ואינך מחשב המפיץ ספאם