פעם שמעתי שיחה חרישית בין כינה ובין חיפושית

אמרה הכינה: "נמאס לי כבר שמדברים עלי תמיד בלשון נקבה-
כינה מגעילה, כינה מרגיזה, כינה ענקית, כינה עלובה…
ואני בכלל בן! זה לא יתכן!"

"כן. גם לי נמאס."
אמרה החיפושית לכינה.
"חיפושית לי קטנטנה, אוי כמה היא מסכנה…
כבר לא אכפת לי מה אומרים עלי,
העיקר שיגידו את זה נכון!
אני לא גברת אלא אדון!"

ואז שמעתי באוזן ליחשוש:
"הי! ילדה! בבקשה! תוכלי לקרוא לנו כִּין וחִיפּוש?"

"אבל…" התווכחתי. "הרי זה ברור,
זה לא אישי, זו רק צורת דיבור.
אמנם קוראים לכם בשמות נקביים,
אבל הכוונה היא לכל המינים."

ואז נעצרתי, הם נראו כל כך שבוזים…
וגם ידעתי… הם צודקים במאה אחוזים!

"בטח." חייכתי. "אין בעיה בכלל,
אבל… חבל,
יש עוד חיות שמרגישות כמוכם
צאו. תראו בעצמכם…"

יצאו הכין והחיפוש לסיבוב באיזור
וחזרו עם שיירה ובראשה ציפור,
ואחריה התעופפו, הזדחלו וקיפצצו לפי התור:
דבורה, לטאה, כנימה, ציקדה, שפרירית, חוגלה,
וגם צופית, זיקית, צרעה, צפרדע ונמלה.

הם התיישבו להם במעגל בפינה
והחלו לכתוב עצומה קטנטנה:

אנחנו חבורה של בעלי-חיים
ולמרות שחצי מאיתנו זכרים
קוראים לכולנו בלשון נקבה
אנו יודעים שזאת טעות, אבל טעות מעליבה!

אנחנו מבקשים להתחשב ברגשותינו
ולקרוא לנו מהיום רק בשמותינו
ולא לומר "היא" ו"את" כי אנחנו יצורים רגישים.
ובאנו על החתום (בטביעת מקור, קשקש ומחושים):
חִיפּוּש, כִּין, דְבוֹר, לְטֵא, כְּנִים, צִיקַד, שַפְרִיר, חוֹגֵל,
צוֹפִי, זִיק, חֵסִיד, צִירֵע, צְפֵרְד ונֱמֵל.

נ.ב.
אנחנו מדברים גם בשם חיות יותר גדולות
שלא יכלו להגיע מסיבות אישיות
כמו הזֶבֳּר, האֵלְפֵּק, הנֲמִי, הלוטַר האֵנֵף והחֵסִיד.
תודה רבה על ההקשבה!
שלכם תמיד…

מחאתי כפיים בהתרגשות
וחשבתי לעצמי: בחיי, איזו טפשות
הרי זה לא יכול להיות
שפונים לבנים במילים נקביות
ופונים לבנות במילים זכריות
כמו שגם אנו טועים, בני חוה ואדם
בכל השפות ובכל העולם.
אני יודעת שזה לא בכוונה ואני לא רוצה להאשים,
אבל הרי גם אנחנו יצורים רגישים!