והנה, שוב מסיטים אותי עניינים של כאן-ועכשיו, ממהלך סיפור חיי.

המכתב המופיע כאן הוא מכתב מחאה, שהחל בימים האחרונים להתרוצץ במרחב הווירטואלי, לעלות באתרי אינטרנט שונים ולהופיע בתיבת הדוא"ל שלי, ומן-הסתם באלה של מאות ואלפי נשים אחרות, ובוודאי גם של כמה וכמה גברים.

 

שר הרווחה מר משה כחלון,

חברות וחברי כנסת יקרים,

אני פונה אליכם היום בנושא כואב שקרוב ללבי.

בחוק הביטוח הלאומי ישנו סעיף המכונה "חוק עקרות הבית", והוא כולו אפלייה זועקת ומכעיסה נגד נשים.

הסעיף קובע כי אישה נשואה שלא עבדה בארבע השנים האחרונות בבואה לממש את זכויותיה – תחשב לעקרת-בית.

מדובר על נשים שחלקן עבדו עשרים-שלושים שנים ואף יותר מכך ושילמו כל חייהן לביטוח לאומי כנשים עובדות.

משמעות ההגדרה הזו היא שאם אישה תובעת קצבת נכות או פיצוי כתוצאה ממחלה או פציעה, תביעתה תבדק כאילו היא עקרת-בית, כלומר: האם היא יכולה לסדר את הבית, לשים כביסה במכונה ולקלף מלפפונים.

לעומת-זאת, גבר גם אם לא עבד יום אחד בחייו, תמיד יבדק על-פי יכולתו להשתלב בשוק העבודה ולא על-פי יכולתו לתפקד במשק-הבית.

אישה המוגדרת כעקרת-בית, סיכוייה לקבל קִצבת נכות נמוכים בהרבה, במרבית המקרים סכום הקִצבה שתקבל יהיה נמוך בהרבה, והיא תאבד זכויותיה להטבות הנלוות לקצבת נכות.

העיוות בחוק זועק, וחייבים לשנותו. לא יתכן כי במדינת ישראל יהיה חוק אחד לגברים וחוק אחר לנשים.

אני קורא/ת לך היום לפעול במרץ לתיקון העיוות הזה.

 

יחד עם המכתב מופיע סרטון, קליפ עשוי היטב ומשכנע של שורה של ידועניות – שחקניות, זמרות, עיתונאיות, קרייניות ועוד, הקוראות לאנשים לתת את חתימתם לשינוי חוק, הנקרא "חוק עקרות הבית", המאיים "לקחת להן את הקריירה".

נדלקתי.

צפיתי והקשבתי וקראתי את מכתב העצומה עליו הן מבקשות אותי לחתום בקליק אחד, פעם ועוד פעם, ועוד פעם ובכל פעם שמעתי יותר ויותר את מה שלא נאמר שם.

וכמובן, יש לי מה להגיד. כבר כתבתי על דברים דומים, ויכול להיות שאחזור על דברים שכבר אמרתי...

ואני אמשיך לכתוב ולהגיד שוב-ושוב, כדי שהם יכנסו לתודעה ולמודעות ולסדר היום ולעניינינו.

 

נשים יקרות,

אורנה פיטוסי, אסתי זקהיים, אפרת רייטן, הילה קורח, לבנת פורן, מירה עוואד, נתי קלוגר, קרן מור, שרה פון-שוורצה.

מחאתכן צודקת וטוב שאתן מרימות את קולכן! החוק שעליו אתן מדברות, שהוא "אפלייה זועקת ומכעיסה", קיים כבר עשרות שנים, מאז שנות השבעים,ומתבסס על חוק קדום אף יותר – משנות החמישים, ועד עכשיו איש לא ניסה לקום נגדו ולשנות אותו.תבורכנה על היוזמה.

 

עם-זאת, יש כמה פרטים שכדאי לבחון אותם; בסרטון שלכן לא מובא לידי ביטוי כל מה שכתוב במכתב – זה שמופיע כאן למטה מתחתיכן, זה שאומר שהחוק חייב להשתנות. מה שאתן שמות עליו את הדגש זה שאיש לא ימחק לכן את הקריירה, זה מה שאתן מתקוממות עליו ומבקשות לשנות בגללו את החוק.

ואני חושבת שיש כאן פספוס רציני.

יש לכן כאן הזדמנות להשפיע בצורה הרבה יותר רחבה ומשמעותית, על הרבה יותר נשים. אתן מוחות רק על האפלייה שלכן, מדוע שלא תרחיבו את המחאה – נגד אפלייתן של נשים נוספות?

מה שיש לחתור אליו כאן, הוא לא שנשים שעבדו שנים מחוץ לבית, וכאשר מסיבה כזו או אחרת נאלצו להפסיק לעבוד, ולכן, לאחר ארבע שנים – באם עליהן לתבוע קִצבה מהמוסד לביטוח לאומי, תקבלנה את המגיע להן, ולא קִצבה נמוכה יותר, כמו זו של עקרת-בית. מה שיש לתבוע פה הוא שקִצבתן של נשים שהן "רק" עקרות-בית תשתווה לזו של נשים העובדות מחוץ לבית, ושעבודתן בתוך הבית תזכה להערכה כעבודה.

זה יהיה ביטולו של אי-השוויון המעוות והמפלה, הנמצא בתוך החוק מיסודו. זה יהיה התיקון הנאות.

 

נכון, עבדתן קשה ומגיעה לכן הקִצבה הנאותה, באם תזדקקו לה. אך האם עקרות-הבית עובדות פחות קשה? לא בטוח, האם העבודה בבית אינה שווה? אין אפשרות של ממש לדעת זאת, משום שהיא אינה מוערכת או מכומתת. לבטח אתן יודעות מהי, שהרי כאשר אתן חוזרות הביתה בתום יום עבודה, כלום לא מוטל גם עליכן עולו של הבית?

האם זו בושה להיות עקרת-בית? האם ערכה של אִשה העובדת בבית נמוך יותר מזה של העובדת מחוץ לבית, של עובדת במפעל טקסטיל, או של זו שהיא בעלת קריירה?

העניין העיקרי פה הוא שעבודתן של נשים במשק-הבית, לא רק שאינה מוערכת – מבחינה חברתית ומבחינה כלכלית – אלא שהיא אף אינה מתומחרת ואיננה נחשבת כלל לעבודה.

מהצורה בה אתן מדברות על מעמדן של עקרות-הבית, נשמע כאילו הוא נחשב בעיניכן לפחות-ערך (אשמח מאוד אם תתקנו אותי). גם נשים אלה זכאיות ליחס שאינו מוריד מערכן.

 

הקשבתי ושמעתי את קולותיכן ואת קולותיהן של נשים אחרות. לא שמעתי ביניהם את קולי.

דיברתן על הפסקת העבודה מסיבות שונות – מחלה, פציעה, טיפול בילדים, לימודים לתואר. לא ממש דיברתן על נכות, שדווקא כן מוזכרת במכתב, שכן היא מופיעה בחוק. מוגבלות שאינה הפיכה, שבגינה אִשה זכאית לקִצבה.

עקרות-בית התובעות פיצויים מקבלות פחות מנשים העובדות בשכר מחוץ לבית. נשים מוגבלות שהן עקרות-בית מקבלות קצבאות נמוכות אף יותר, והן אינן זכאיות לקבל קִצבת נכות כתוצאה מפגיעה בעבודה, גם אם אירעה במהלך עבודתן בבית, משום שעבודתן במשק-הבית איננה מוגדרת כעבודה.

אתן – בתוך מחאתכן, יש לכן אפשרות לפעול למען משהו שהוא הרבה יותר גדול מכן. יש לכן כוח השפעה וקול חזק, שאותם אתן יכולות לנצל לטובת ציבור הרבה יותר גדול של נשים – נשות קריירה, עקרות-בית, נשים שהן עקרות-בית וגם עובדות מהבית כעוסקות זעירות וגם נשים נכות. אני – לא רק אישית, אלא כמייצגת ציבור מסויים – את קולי אמנם משמיעה, אך אין הרבה שממש מקשיבים לי.

 

אני נכה ואני מקבלת קִצבה מהמוסד לביטוח לאומי. אין לי עבודה בשכר מחוץ לבית. אני מוגדרת כ"לא עובדת". אני לא אשת קריירה, אולי אני עקרת-בית; פעם הטיל מישהו לחיקי את הביטוי הנלבב "מהנדסת משק-בית", שאימצתיו בחום. אך זוהי סמנטיקה בלבד. אני בביתי, עושה ככל שאני יכולה בעצמי, מנהלת אותו עם עזרה בנקיונות פעם בשבוע ועם חלוקה מאוד שוויונית של המטלות על אלה שחיים בו. אני ברת-מזל, יש לי משפחה, ומלבד ניהול משק-הבית, יש לי עוד עיסוקים, ביניהם אמנות וכתיבה. אני עוסקת במה שאני אוהבת. אני עצמאית מבחינה פיזית – עדיין, לא יודעת עד מתי זה יהיה כך; יש הרבה דברים שאני כבר לא יכולה לעשותם, יש כאלה שאני מסוגלת, אולם דורשים ממני המון אנרגיה וזמן. אני יכולה לבשל, לסדר קצת את הבית, לכבס. אני יכולה לקלף מלפפון (למרות שאני אישית לא מקלפת אותם בכלל – יותר טעים, יותר בריא ויותר קל וגם מוסיף עוד צבע. אולם זה כבר עניין של טעם).

 

אני יודעת שהשימוש במלפפון בתשדיר שלכן הוא סמלי – הוא אחד המדדים שלפיהם נקבעה מִדת מוגבלותה של אִשה נכה. זה שוּנַה, אז למה בכלל להשתמש בו כדוגמא? לדעתי, לקחתן את קילוף המלפפון לכיוון שגוי, שנראה לי ציני וקצת סר-טעם ועולה ממנו שביב של צליל זלזול, כמו-גם מהאמירה "למי קראת עקרת-בית". חברה שלי אמרה את זה יפה: יש קושי להזדהות עם הקליפ המרשים הזה, בגלל הטפטוף של טיפות הלגלוג במקצוע עקרת-הבית. יש בו דיסוננס; הבִּקורת על האפלייה מכילה נימה של הפחתה בערכן של נשים אשר בחרו, או שנאלצו, להיות עקרות-בית.

(והלא אין ממש אפשרות לדעת מהן הסיבות שבשלהן אִשה היא "רק" עקרת-בית...)

ישנן נשים נכות שיש להן עבודות טובות, קריירות מצליחות, שאותן הן השיגו בעמל רב וטוב להן והן מאושרות, אולם, יש גם הרבה נשים שעבורן קילוף מלפפון הוא באמת מטלה קשה. דבר זה אינו משנה את העובדה, שזהו מבדק משפיל ומבזה – לא את האִשה, אלא את המוסד לביטוח הלאומי. אולם הן מקלפות, כי אין להן ברירה, גם אם זה לוקח להן עשר דקות, או חצי שעה. האם נתתן דעתכן על כך? יש כאלה שאינן יכולות לעשות זאת כלל. יש עוד דברים רבים שנבצר מהן לעשותם.

ישנן שהיו נותנות הרבה כדי להיות מסוגלות להחזיק מלפפון בידיהן ולקלף אותו,

או לחתוך סלט שלם,

לסדר את הבית בכוחות עצמן, לשים כביסה במכונה,

לרקוד, ללכת,

לפתח קריירות מצליחות...

להיות שחקניות, זמרות, עיתונאיות, מעצבות פנים, עורכות-דין, מנתחות מוח...

לקבל סיכוי כלשהו להתקבל לאיזושהי עבודה מחוץ לבית, שלעתים הוא קלוש, אפילו שיש להן תארים אקדמאיים...

להחשב נשים מצליחות, או נשים בכלל...

שיהיו להן בני-זוג לחיים וילדים ומשפחה...

להיות חדורות בטחון עצמי כמוכן, אתן ש"עשיתן את זה" בגדול, שתהיה להן הופעה כמו שלכן והשפעה כמו שלכן...

אל תזלזלנה בערך של היכולת לקלף מלפפון.

 

אורנה, אסתי, אפרת, הילה, לבנת, מירה, נתי, קרן, שרה – אתן נשים עצמאיות, מרשימות, דעתניות, חזקות. אני חושבת שבזכות הכוח שלכן, יש בידיכן הזדמנות אמיתית לעשות משהו גם לטובת נשים נוספות, למען אלה שלקולן אין מקשיבים.

אנא, תנו לעצמכן עוד זמן למחשבה, הרחבנה את הציבור שאתן יכולות לייצג, עשו את השינוי לבעל ערך רב יותר ולעוצמתי יותר.

 

* * *

 

עדכון

הדברים המופיעים לעיל נכתבו בסוף השבוע ששעבר.

בעקבות התשדיר, היום, ה-23.8, עלה הנושא בתוכנית הבוקר בטלוויזיה. בשיחה אמרה נציגת המוסד לביטוח לאומי שבכל מקרה, ישנם הבדלים בגובה הקִצבה הניתנת לאנשים שונים, בשל הקריטריונים לפיהם נקבעת הזכאות, וכי ננקטים עתה צעדים להבאת העניין לתחיקה מחודשת, מתוך כוונה לבטל את המושג "עקרת-בית".

השאלות העיקריות שעולות כאן הן, האם החקיקה תביא להקטנת הפערים בקצבאות ואף לביטולם, ולאיזה כִּווּן תמשוך המגמה – השוואה לקִצבאות הגבוהות יותר או לאלה הנמוכות?

ועדיין נשארה סוגיית קילוף המלפפון כמשל...