יהושע רץ

תושב רמת ישי, מורה לאזרחות ובעל תואר שני במדע המדינה, עוסק בפרויקטים חינוכיים בתחום החינוך לשלום ושותף בצוות ההיגוי של דוגרינט. ראיון היכרות עם יהושע

כל הבלוגים كل المدونات

"חיפה האדומה" חוזרת, 15.8.11

"חיפה האדומה" חזרה לעצמה במוצ"ש 13.8. הפגנת הענק לאורך "שדרות הציונות" למרגלות המקדש הבהאי, ברחוב שנקרא פעם שדרות או"ם , ולפני כן היה רחוב "אל ג'באל", לא רחוק משדרות בן-גוריון שהיו פעם רחוב "אל-כרמל" – הייתה הפגנה שהתייחדה מההפגנות בשאר ערי ה"פריפריה" (פריפריה? חיפה? פחות משעת נסיעה מת"א?) - בשותפות היהודית-ערבית שהייתה בה, למרות שגם בבאר-שבע נרשמה נוכחות ערבית מכובדת.

"חיפה האדומה" שנחשבה מעוז מפלגת העבודה במשך שנים רבות, הייתה גם מוקד של מאבקים קשים ואלימים נגד ההגמוניה של הסתדרות העובדים והשליטה האשכנזית: זה החל ב"מרד הימאים" בשנת 1959, אז דוכאה שביתת הימאים בכוח ובגיוס חיילים לפריקת אוניות "צים", שביתה שנתמכה ע"י מפ"ם הסוציאליסטית ומק"י הקומוניסטית, והמשיך לאירועי (או "מהומות") וואדי-סליב בשנת 1959. אז בערה "העיר התחתית" בה התגוררו עניים יוצאי צפון-אפריקה בעיקר בבתים העזובים של הפלסטינים אשר ברחו מהם ב-1948. ההתקוממות הייתה אלימה ודיכויה אלים עוד יותר. רשימת הדרישות שהעלו המפגינים עם שוך המהומות מזכירה מעט את ימינו, בהבדלי הנוסח בהתאם לתקופה, כמו למשל: "מסירת דירות בשכ"ד מתאים ליכולת המועמדים", "חינוך תיכון חינם לכל מוכשר", הגדלת הקצבאות למעוטי יכולת, וגם "טיפוח לשלום וידידות עם שכנינו הערביים"...כבר אז, מסתבר, ידעו המקופחים משהו על הקשר שבין שליטה וניצול מצד הממסד, לבין שיסוי מלחמה כדי להימנע מטיפול בפערים ועוול חברתי.

על הבמה עלה סמי מיכאל לשאת דברים. הסופר הנפלא הזה, נשיא "האגודה לזכויות האזרח", מי שהשתייך בנעוריו למחתרת הקומוניסטית בעיראק, ברח לאיראן, הגיע משם לארץ ונדד מיפו לחיפה, כתב בעיתון הקומוניסטי "אלאיתיחאד" ושומר על נאמנותו ואהבתו לתרבות הערבית. הוא מסמל בעיניי את ההקשר הזה שבין הסכסוך המתמשך לבין מצבה החברתי של המדינה, בקורות חייו וביצירתו, ולא יכולתי שלא להיזכר במקריות ספרותית ומקומית-חיפאית: שתי יצירות ספרותיות גדולות עוסקות ביחסים בין ערבים ויהודים ובסכסוך היהודי-פלסטיני ומתרחשות בחיפה: "חצוצרה בוואדי" (1982) של סמי מיכאל מיודענו, ו"השיבה לחיפה" – המחזה שעיבד בועז גאון לספרו של ע'סאן כנפאני "השב לחיפה" (1969), ובשתיהן אלמנטים דומים להפליא: ב"חצוצרה בוואדי" מסופר על הודא – צעירה ערבייה נוצרייה שאוהבת את שירי יהודה עמיחי ומתאהבת בשכנה אלכס, עולה חדש מרוסיה, היוצא לשירות מילואים בלבנון, ו"השיבה לחיפה" עוסק בספייה וסעיד – פליטים שברחו מחיפה במלחמת 1948 ושבים אליה לאחר 1967 לחפש את בנם שנשכח בעת המנוסה המבוהלת. בביתם בחיפה התיישבה משפחה של פליטי שואה המגדלת את התינוק שמצאו בו, חלדון ששמו עכשיו דוב והוא משרת בצה"ל. "קשה להיות ערבי טוב" אומר ווחיד ב"חצוצרה בוואדי". "הרבה יהודים חושבים שערבי טוב זה ערבי מת. איך אפשר להשתדל להיות יום-יום מת?" ואלכס הלובש את מדיו אומר להודא אהובתו: "אני לא מבין מה מפחיד אותך יותר – שאני מסוכן לערבים, או שהערבים מסוכנים בשבילי?"המצב הבלתי-אפשרי אליו נקלעים גיבורי שתי היצירות הללו, נוצר משום שכוחות גדולים וערמומיים מהם עושים בהם שימוש ככלי משחק ציני ואכזר. אצל כנפאני, פליטי השואה ופליטי ה"נכבה" החולמים על בית ומשפחה, ואצל סמי מיכאל, צעירים אוהבים החולמים על חופש ונקלעים למצב חסר מוצא המסתיים במוות.

שני הסופרים עברו גם הם תלאות ונדודים בחייהם האישיים וכל פיתולי העלילות של סיפורי האמת והדמיון שבים במחשבותיי אל "המושבה הגרמנית" בחיפה במוצ"ש, שם חזרה ועלתה המחאה של שנות החמישים ועימה תגיע אולי גם ההבנה ש"צדק חברתי" אותו דורש העם, פירושו גם סולידריות ומאבק משותף של בני-אנוש כנגד מי שנוטל מהם את צלם האדם.

בתמונה: המחאה בחיפה 2011, צילום- דורון שפר

haifa.jpg

haifa.jpg

תגובות

פרסום תגובה חדשה

ערך מאפיין זה ישאר פרטי ולא יוצג באופן ציבורי.
CAPTCHA
בדיקה זו מיועדת לוודא שהינך חי ונושם ואינך מחשב המפיץ ספאם