אורנה רוּני

נשואה ואם לבת ולבן. כותבת ואמנית יוצרת, עורכת לשונית ומתרגמת, מרצה על נושאים הקשורים למוגבלויות, מלמדת ועוסקת בריפוי אנרגטי-הוליסטי ובתקשור. מחזיקה בתואר ראשון בסוציולוגיה ובחינוך מאוניברסיטת בר-אילן. חברה ופעילה בארגון הפמיניסטי "אִשה לאִשה". הבלוג של אורנה מתפרסם גם באנגלית - כאן

 

כל הבלוגים كل المدونات

לא הספקתי להגיד שלום

בוקר אחד, לפני מספר שבועות, נשקתי לבני לשלום בפתח הבית. הוא יצא לבחינת הבגרות האחרונה-אחרונה שלו! פרק ארוך ומלא תלוליות בחייו ובחיי הסתיים. הללויה ותודה לאל שנגמר!
זו היתה הבחינה בתולדות האמנות, מבחינתו – הכי חשובה כמעט. לפני צאתו בבוקר ובערב שלפניו, זרקנו אחד לשנייה שמות, מונחים, טכניקות ותאריכים, תוך-כדי הנסיונות שלו לדחוס עוד קצת מידע לזכרון קצר-הטווח שלו, דברים שישארו שם מספיק זמן עד לאחר הבחינה. לאונרדו דה-וינצ'י, מיכאלאנג'לו – "מה השם המלא שלו, זוכר? מיכאלאנג'לו בואנורוטי", לאוקון ובניו, הדפסים, דירר, אנה טיכו, פרסקו, רפאל, "מי צייר את הציור הזה, שוונוס, נו... שהיא עולה מהים?"בוטיצ'לי!
זה הילד שלי, ואחד הדברים – אחד מני חבלים רבים – שמחבר אותי אליו ואל בִּתי, הוא האהבה לאמנות והעשייה של אמנות (שניהם הרבה יותר טובים ממני – והם עדיין צעירים...).
העפתי מבט על קירות הסלון, סוקרת את התמונות שמכסות אותם, חלקן שלהם, כמה שלי. כולן, למעט אחת, מימי לימודי במכון אבני. הן לא גמורות, עדיין שקופות כל-כך, אף-כי חודשים עבדתי עליהן, אבל אי-אפשר לדעת זאת.
כל זה ועוד משהו, מחזירים אותי אחורה במנהרת הזמן של הזכרונות...
 
לא יודעת איך, לא יודעת מאיפה, אך פתאום עולה באפי ריח מוכר של... של מה זה?
זה ריח שזורק אותי בבת-אחת בחזרה לאולמות הלבנים גבוהי התקרות ורחבי החלונות, הצופים על העיר תל-אביב, בבניין של "מכון אבני". אני נמשכת אל תוך ההמולה של גרירת כני-ציור ו"חמורים"*, ההופכת לאט לשקט מלא ריכוז, בו נשמעת רק חריקת עפרונות על ניירות, או אוושוש של מכחולים במגעם בבדי הציור.
ריח של צבע שמן, של קנבס לבן, מתוח על מסגרת מעץ, טרפנטין ו... כן, שמן פשתן!
לוקח לי כמה דקות לתפוס, שהריח עולה מכרית הזרעונים, שעליה נתמך צווארי, כשאני שוכבת-יושבת במִטה ומקלידה מִלים על הלאפ-טופ. אני לא פרידה קאלו** (ולעולם לא אהיה, והיא תמיד תהיה מושא להערצה, מישהי שמושכת להיות טובה יותר), אך גם לי יש ימים שבהם עלי להשאר במטה, כותבת, קוראת, בעיקר חווה את איך זה להיות בטטת-טלוויזיה, וגם קצת מציירת.
 
המורה-המאסטר שלנו היה משה פרופס, ואנחנו – שהלכנו אחריו בדרכו המיוחדת, נהינו אחריו בהערצה.
פרופס היה אחד מהאבנגרד, מהחשובים שבאמני ישראל, אפשר לומר אף ממגדיריה של האמנות הארץ-ישראלית. בעשורים האחרונים, נדמה כי נעלם כמעט מההיסטוריה של האמנות בארץ. הוא מופיע אמנם, בוויקיפדיה, אך מצאתי מעט מאוד מיצירותיו בין קורי רשת האינטרנט ואף לא תצלום אחד שלו. אולי דבר זה נעוץ באַחֵרותו – בייחודיותו.
מאמר שכתב גדעון עפרת, מבקר האמנות והמרצה הנפלא,שגם הוא היה בין מורַי ב"אבני", היטיב לתאר אותו, את חייו ואת סגנונות הציור השונים לאורך שנות יצירתו האמנותית. פרופס גדל בתל-אביב, אך במשך הרבה שנים היה גם קיבוצניק. הוא היה ממקימי קיבוץ הראל וחבר עין-החורש. הוא צייר את הווי החיים בקיבוץ, וכבר אז היה אחר, שונה מחבריו הציירים, למרות שהצטרף אליהם בתנועות אמנותיות שונות. ציוריו הריאליסטיים-חברתיים הראו בעיקר, נשים שלוות ומהורהרות, אפופות במין סוג של רוך, המצהיר על ויתור על הכוחניות באמנות ובחיים, משיחות המכחול שלו בעבודותיו היו רכות, ארוכות ומתעגלות. אנחנו – אני וחברותי הקיבוצניקיות (היינו ארבע או חמש) אהבנו במיוחד את סדרת הציורים של הנשים האלה, ובמיוחד את "המטפלות" שלו. בעת מלחמת השחרור הוא שירת כקצין תרבות בחטיבת גבעתי, רבים ממועדוני הצבא של אז נשאו את יצירותיו על קירותיהם. לאחר המלחמה נסע לשנתיים ללמוד בפריז, אך געגועיו לארץ ולאור שבה השיבוהו אליה. הוא נתפס לתוך המהפכה של תנועת "אופקים חדשים", תנועת אמנות ישראלית, מודרנית אבסטרקטית, שפעלה בשנים 1948-1963, ומאוחר יותר חבר גם לקבוצות אחרות. בהווייה הקיבוצית הוא מוכר ביותר כמי שאייר את ההגדה של פסח, ברוח הקיבוצית שלה.
בשנות השבעים הוסט מבטו בחזרה מן העכשוויות אל העבר, אל תולדות האמנות, ובאומץ נדיר, של אדם הנכון לשלם את מחיר הפרישה מהאבנגרד, כאשר זו נתפשה כריאקציונרית, הוא שב אל הציור הפיגורטיבי, אל טכניקת הציור הרנסאנסית, של ציור בשכבות דקות של צבע שמן, מעורב בחומרים שונים (כמו חלמון של ביצה, למשל). בעבודות תפס הצבע הלבן שהיה אהוב עליו במיוחד, מרחב רב; היתה זו טכניקה בה הגדיר הלבן את הצורות ובנה אותן, תחם את הצללים ויצר את העומק, הלבן אשר סימל עבורו את האור הים-תיכוני של השמש הארץ-ישראלית, שילוב של "שמש ארצית" עם מיסטיות של "שמש שמימית". עבודתו שבה אל השקט ואל הרוך, שהיו גם בו-עצמו. משטח הבד בציוריו היה חלק, מושלם מבחינה טכנית, העבודה היתה דקדקנית ללא מתום, עבודת מכחול פרטנית, עיקשת, עשירה בשקיפויות ובהרמוניה, נותנת אישור לקיומו של היופי. ***
וזה מה שהוא לימד אותנו, את היופי ואת ההרמוניה, ואנחנו נשאבנו ונִשבֵּנוּ בקסם, הן של האיש הענק, קטן-הקומה, הצנוע והשלו, שנראה היה שנשאר קיבוצניק בנשמתו, גם כשגר בקוביה של בית-דירות גבוה בתוכנית ל' בתל-אביב, והן של סגנון הציור הייחודי שלו, שהיה הרבה יותר מטכניקה, שהיה גם פילוסופיה.
 
בשנה השנייה ללימודי עברתי לגור בדירה אחרת. הפעם – במקום טוב באמצע תל-אביב, ברחוב שלום- עליכם, אחד הרחובות הקטנים, התחומים במחומש פרישמן, בן-יהודה, בוגרשוב, פינסקר ודיזנגוף – לשם הייתי מנווטת את דרכי במבוך המחומש תוך חמש דקות, היישר אל הכִּכר.
אמנם, זה היה רחוק יותר מ"אבני" והצריך נסיעה באוטובוס, לפעמים שניים, אך העדפתי להתגורר שם – אם כבר לחיות בעיר הגדולה, אז העדפתי את מרכזה.
היה אחר-הצהריים של אמצע יוני חם ולח, כמו שתל-אביב יודעת להיות. עמדתי לצאת לתערוכת סוף השנה, ומסתובבת בין קירות הדירה בקוצר רוח חיכיתי לבחור, שהיה אמור להתלוות אלי, מישהו שפגשתי בטיילת כחודש לפני-כן. מישהו שעוד לא ידעתי אם יהפוך למשהו-משהו, או שמא יהיה לא-משהו-מי-יודע-מה.
וחיכיתי... וחיכיתי... וחיכיתי... והוא איחר להגיע... בשעתיים.
היה כבר מאוחר מדי ולא היה לשם מה ללכת.
אמרתי לו שיעוף לי מהעיניים והלכתי לראות סרט, להשכיח את זעמי ואת אכזבתי, לטבוע עמוק בעיניים הכחולות והחודרות של הריסון פורד ב"העד", כשהוא מזייף בחינניות מצמררת את "Don't know much about…"****. לשקוע, לשכוח, להעלם, לא לדעת יותר כלום על שומדבר...
וכך קרה, שלא הגעתי לתערוכה בערב האחרון של שנת הלימודים.
וכך קרה שלא אמרתי שלום לפרופס, לפני היציאה לחופשה.
ובכלל...
 
ועכשיו, כן, אני שוב מציירת. אחרי שנים ארוכות שבהן הפעמים היחידות שידי אחזה בעפרון או עט דיו, או מקסימום מכחול של צבעי מים, היו כשרציתי לתת מתנות שהן שלי, ממני (גם על הציור עוד אכתוב הרב – בפעם אחרת, יחד עם פרידה קאלו).
אז, עם סיום לימודי והחזרה הביתה, הקדשתי את זמני לבניית הקן הזוגי, שהפך והיה למשפחתי. את העיסוק באמנות הנחתי בצד, מכיוון שכבר הבנתי שאיני יכולה לעשות הכל ביחד, ושעלי לבחור במה להתרכז. בחרתי במשפחה. רבות נשאלתי באותן שנים מדוע אינני מציירת, והייתי אומרת: "לצייר אפשר בכל גיל, לעשות ילדים – לא כל-כך". הרבה פעמים הבטתי בשני ילדַי וחשבתי לעצמי: "גם אם לעולם לא אחזור לצייר עוד, הרי שאת היצירות הגדולות ביותר בחיי כבר יצרתי, הילדים שלי". בלי שום כוונה להשמע כקלישאה זקנה.
ידעתי שיום אחד עוד אשוב לציור, הממשי, לא זה שהצטייר פעמים כה רבות בעיני ראשי ונעצר ונאצר בידי, עת הבטתי על נוף החולף על פני חלון מכונית, על עץ בודד סחוף-רוח, שניצב בקצהו של שדה, או על פינה יפה של המסלעה בגִנה. מעולם לא התחרטתי על הבחירה שלי.
 
הדבר היחידי שהעציב אותי, והכאיב גם לסבתא שנים רבות, הוא שסבא לא זכה לראות את הילדים שלי, ולא זכה לראותני נישאת לאיש.
סבא שֹרוּליק הלך לעולמו בקיץ של שנת 1985, יום לאחר פטירתו של פרופס.
כמו כל קיץ, גם השנה התכנסנו על-יד קבריהם של סבא וסבתא. כמו כל קיץ, כבר בשמונה וחצי בבוקר היום היה חם, מן האורנים והברושים שמסביב עלה ריח מאובק ורוח קלה-קלילה אווששה בהם, לוחשת את השקט של מצבות האבן. סבא שם כבר עשרים ושש שנים. את גופה של סבתא הפקדנו בתוך האדמה לפני עשר שנים (הוא נפטר ביוני, היא – באוגוסט, ומאז הצמדנו את ההזכרות).
כמו בכל שנה, נזכרתי בלילה האחרון שבו ראיתי את דמותו של סבא.
באותו אחר-הצהריים, כמה שעות לאחר שהגעתי הביתה מתל-אביב, התקשרה אחת מחברותי וסיפרה לי שמשה פרופס נפטר מהתקף לב בלילה שעבר, אחרי התערוכה. היא ניסתה לתפוס אותי באותו בוקר, כדי שאגיע להלוויה, אך אני כבר יצאתי בדרכי הביתה. הלכתי לבכות אצל אמא, ונשארתי עד נורא מאוחר.
בשתים-עשרה בלילה, כשהלכתי לדירתי, ראיתי את סבא מוצא על אלונקה אל האמבולנס, שעמד על הדשא ליד הבית של סבתא. שלושה שבועות לפני-כן הוא לקה בהתקף לה. אחרי שבועיים בבית-החולים הוא שב הביתה. בחלוף שבוע הוא עבר התקף נוסף, שלִבו לא עמד בו.
בליטוף של ידה על לחיי, שעורר אותי בבוקר שלמחרת, אמרה לי אמא שסבא נפטר.
באותו בוקר של יום שישי, כשארונו של סבא הורד לאדמה, קברתי איתו, בלבי, גם את פרופס.
 
הדבר הכי מעניין זה, שהם היו מאוד דומים, סבא שלי ומשה, גם באופיים וגם במראה שלהם. דומים עד-כדי-כך, שחברה שבאה אתי הביתה לסוף שבוע, שאלה אותי למה על הקיר בבית של אמא שלי יש תמונה של פרופס...
לשניהם לא הספקתי לומר שלום.
 
______________
* ספסלי עץ, שעליהם יושבים בפיסוק רגלים ומאחד מקצותיהם מתרוממת מסגרת צרה, המשמשת כן להנחת לוח ציור.
** במשך פרקי זמן ארוכים בחייה, נאלצה קאלו להיות מרותקת למִטתה, לאחר שנפצעה אנושות בתאונת דרכים, בהיותה בת שמונה-עשרה. זאת, בנוסף לכך שהיתה גם פגועת פוליו מאז היותה בת שש. את יצירותיה הגדולות ציירה בשכיבה, כאשר את דיוקנותיה העצמיים ציירה בעזרת מראה שהוצמדה לאפיריון של המִטה. לאלה שלא ראו את הסרט "פרידה" – רוצו!!! על פרידה קאלו עוד אכתוב – בפעם אחרת.
*** דברי שלי ושל זכרוני, משולבים עם דברים שכתב גדעון עפרת, מתוך "משה פרופס: לקראת אמנות עברית", בספרו "ביקורי אמנות: פרקים על אמנים ישראליים".
**** Wonderful World, של סאם קוק,  ("Don't know much about history, Don't know much about biology…")
 
propes hagada.jpg

propes hagada.jpg

תגובות

פרסום תגובה חדשה

ערך מאפיין זה ישאר פרטי ולא יוצג באופן ציבורי.
CAPTCHA
בדיקה זו מיועדת לוודא שהינך חי ונושם ואינך מחשב המפיץ ספאם