יהושע רץ

תושב רמת ישי, מורה לאזרחות ובעל תואר שני במדע המדינה, עוסק בפרויקטים חינוכיים בתחום החינוך לשלום ושותף בצוות ההיגוי של דוגרינט. ראיון היכרות עם יהושע

כל הבלוגים كل المدونات

ובינתיים בחברון...

...ובינתיים בחברון, עוד ניצחון נורא לכולנו. התפנו, יחזרו, יפרעו בפלסטינים, ייעצרו, ישוחררו, יקללו או יכו... בסופו של דבר מדובר בהצלחה כבירה ומעוררת קנאה, הצלחה איומה ונוראה של קבוצה שהלכה וגדלה במהלך שנות הכיבוש. היא אמנם קטנה יחסית, אך קובעת את גורל כולנו באופן האמיתי ביותר. לא בחירות ולא דמוקרטיה מדומה העוסקת בזוטות. את החיים והמוות בארץ קובעים מזה שנים המתנחלים. בואו נכיר לפחות באמת הפשוטה הזו. הבעיה איננה התפרעות בחברון או יריקה בפניו של חייל, ולא המשחקים המגוחכים של הורדת קרוואן מגבעה והפקעת מאות דונמים ליישוב נוסף. הבעיה היא שכולנו הסכמנו ש"לנצח נאכל חרב" והסכמנו לחיות לנצח בסכסוך עם שכנינו. את ההכרעות בנושאים הללו מסרנו לראש הממשלה האמיתי דניאלה וייס וסגנה נועם פדרמן. את מחירו האמיתי של הכיבוש היותנו חברה כובשת, מדכאת ואכזרית, המתאכזרת אל עצמה ומקצה את מיטב משאביה ואת טובי בניה לשליטה בכוח, אי-שם מעבר להררי החושך, חמש דקות מכפר-סבא - את המחיר הזה גזרנו על עצמנו לשלם, למרות שמעולם לא דנו בכך ברצינות. "מפעל ההתנחלויות" הצליח מעל למצופה. צדקו השמאל והימין כשאמרו שניהם כי ההתנחלויות יהיו מכשול לשלום. אלה חששו מכך, ואלה עשו הכל להתגשמות חלומם המטורף. ההצלחה של "גוש אמונים", שהחל את המסע, היא כפולה ומשולשת: ראשית - דרכו הוכיחה שכוח מנצח: כוח של ערמומיות, של לחצים פוליטיים ושל איומים דרמטיים ואפוקליפטיים, הקובעים את דרכה של המדינה בלי קשר להשקפת העולם של מנהיגיה. כולם, מהשמאל ועד הימין, הובלו ככלבים ברצועה וסייעו לבנות את המחסום הנצחי לשלום. שנית - הפכו אותנו ל"מדינת הלכה" בפועל. הויכוחים על מכירת חמץ בפסח הם הסטת תשומת הלב מהעניין האמיתי. כל המנהיגים החילוניים מבינים שחברון קדושה יותר מכל ערך אחר, דמוקרטיה או חיי אדם. שלישית - הפכו את השליטה על עם אחר לחלק בלתי נפרד מחיינו, למציאות של שגרה, למובן מאליו שאין מערערים עליו. בספרו החשוב "הזמן הצהוב" (1987) כתב דוד גרוסמן, כסיכום למסע שערך אז ב"שטחים": "יש לי תחושה רעה: אני חושש שהמצב הקיים יימשך בדיוק כפי שהוא עוד עשר או 20עשרים שנה. יש לכך ערובה אחת מצוינת, והיא הטמטום האנושי והרצון שלא לראות את האסון הקרב [...] כשיצאתי למסע הזה [...] רציתי לפגוש את האנשים שהם עצמם השחקנים האמיתיים בדרמה, אלה המשלמים ראשונה את מחיר מעשיהם ומחדליהם... מהר מאוד הבנתי שכולנו משלמים את המחיר, אבל לא כולנו כבר יודעים זאת".

– – –

תגובות

פרסום תגובה חדשה

ערך מאפיין זה ישאר פרטי ולא יוצג באופן ציבורי.
CAPTCHA
בדיקה זו מיועדת לוודא שהינך חי ונושם ואינך מחשב המפיץ ספאם