ישראל בן דור

היסטוריון, עוסק בהוראת היסטוריה בבית הספר התיכון בחטיבה העליונה. בעל תואר שלישי מאוניברסיטת חיפה. עבודת הדוקטורט שכתבתי עוסקת ב"דימוי האויב הערבי ביישוב היהודי ובמדינת ישראל בין השנים 1947 - 1956" בהנחיית פרופ' יואב גלבר ופרופ' עוז אלמוג. במסגרת תחומי ההוראה: היסטוריה יהודית וכללית, היסטוריה של המזרח התיכון, לימודי ארץ-ישראל. לימדתי כעמית הוראה באוניברסיטת חיפה במשך חמש שנים קורסים בתולדות היישוב היהודי, מדינת ישראל והסכסוך הישראלי-ערבי.עוסק בתיעוד ובכתיבת מחקרים וזכרונות כעוסק מורשה תחת הלוגו: " מחקרים היסטוריים שימושיים".

כל הבלוגים كل المدونات

מדוע איננו לומדים מן ההיסטוריה 21.7.11

 
ישראל ניצבת מול רעידת אדמה במרחב הערבי והמוסלמי. מול תהליך היסטורי זה, ראוי להעלות שוב את השאלה, מדוע איננו לומדים מן ההיסטוריה ואיננו משתמשים בניסיון העשיר שהיא מציעה כדי להבין בצורה שקולה את ההתרחשויות.
בראש ובראשונה ראוי לשאול מדוע איננו מתייחסים למסקנות של ההיסטוריונים לפיהן בתרבויות רבות, שונות ומרוחקות זו מזו ובפרקי זמן שונים ניתן לאתר מאפיינים דומים של תקופות בהיסטוריה האנושית.
כך, למשל, ימי הביניים מוכרים מאירופה כתקופה המאופיינת במלוכה שבסיס כוחה מבוזר והמלך תלוי באצילים השוכנים במבצרים שבנו לעצמם. הצבאות הורכבו בעיקר מאבירים הרכובים על סוס ועטויים בשריון להגנתם. מתברר שמאפיינים אלו של ימי הביניים התקיימו בתקופות שונות בתרבויות אחרות, מחוץ לאירופה. ביפן נשארו מאפיינים של ימי הביניים עד פתיחתה למערב באמצע המאה ה- 19 ובסין אף מאוחר יותר. המהפכה התעשייתית התחילה בבריטניה  במאה ה- 18 ואחר כך, במאה ה- 19, התרחשה באירופה ובארה"ב ובסוף המאה ה- 19 במזרח אירופה, רוסיה ויפן.
בכל זאת, כאשר מדובר בניסיון להבין מה מתחולל במרחב הערבי והמוסלמי, נוטים רבים להתעלם מערכם של הדגמים ההיסטוריים ככלי להבנת המתרחש. נדמה שההסבר לכך טמון ב"אוריינטליזם" - אותה תפיסה לפיה מה שנוגע למזרח נמצא, כביכול, מחוץ לטווח ההבנה של הרגיל והנורמלי. הנורמטיביות (ה"רְגִילוּת") מיוחסת משום מה לאירופה בזמן שחוסר ההיגיון והכאוס מיוחסים למזרח.
לכן בדיון ההיסטורי בכל הקשור לאירופה נדמה שלדגמים יש ערך וכי ישנו סדר ומעבר הגיוני בין תקופות, בזמן שלכאורה מצב הדברים הפוך- כאשר דנים בערבים ובאסלאם. אולם ההיסטוריה מלמדת דווקא שמה שקורה בחלק אחד של העולם, בתקופה מסוימת, עשוי לחזור על עצמו בחלק אחר ובזמן אחר. היו גם תקופות שהייתה בהן אחידות בין תרבויות שאיננו יכולים להסביר. כך, למשל, בתקופה המגליתית נטו בני אדם להקים מבני אבן עצומים שיש להן משמעויות אסטרונומיות- בסטונהנג' באנגליה, ברוג'ום היירי ברמת הגולן ובמקומות אחרים. גם מבנים דמויי פירמידה הוקמו הן במצרים והן בדרום אמריקה. אולם כאשר דנים בערבים ובאסלאם נדמה שמדובר ב"יישויות זרות" ולכן כלי הניתוח וההבנה הבסיסיים ביותר שמקנה ההיסטוריה אינם באים לידי ביטוי.
מגמות הסטוריות בעולם הערבי
נראה שכדי לנתח את מה שמתרחש כעת במרחב הערבי והמוסלמי, ראוי לפתוח את ספרי ההיסטוריה ולנסות ללמוד מתהליכים שאירעו בזמנים אחרים ובמקומות אחרים. ההיסטוריה הערבית והמוסלמית איננה "אחרת" וכבר ברור, למשל, שתהליך גיבוש הלאומיות שאירע באירופה במאה ה- 19 – אירע בעולם הערבי במאה ה- 20'. לכן, למשל, לחששות הישראליים מיצירתה של אימפריה ערבית- מוסלמית בראשותו של גמאל עבד אל-נאצר בשנות החמישים, לא היה בסיס סביר, מכיוון שהמגמה ההיסטורית בעולם הערבי הייתה אז לעבר גיבושן של זהויות לאומיות נפרדות (בדומה להקמת המדינות הלאומיות באירופה במאה ה- 19) ולכן קרס האיחוד קצר הימים (1958 – 1962) בין סוריה למצרים.
מה הם התהליכים ההיסטוריים הרלבנטיים לניתוח והשוואה כדי להבין את מה שמתרחש במרחב הערבי והמוסלמי כיום? נראה שההשתחררות מעולן של אימפריות וגיבוש הזהויות הלאומיות, שאפיינו את המאה ה- 20', אינן רלבנטיות. הערבים והעולם המוסלמי אינם נמצאים כיום תחת שליטת אימפריות וארה"ב חפצה בכל רגע נתון להסיג את כוחותיה מעיראק ואפגניסטן. שלב זה חלף מכבר; אחריו, במאה העשרים, באו ניסיונות להקים משטרים יציבים על פי הדגם המערבי שקרסו במהירות בשנות החמישים והשישים והוחלפו במשטרים צבאיים-סמכותניים.
גם במזרח אירופה התקיימו משטרים קומוניסטיים דיקטטוריים עד ההתמוטטות של ברה"ם בשנת 1989 ועימה כל המשטרים של המדינות הגרורות, שנשלטו ממוסקבה. המטרה של המהפכות בעולם הערבי אם כך היא בעיקר תקווה, חופש, שוויון וחלוקה צודקת יותר של משאבי הקיום הבסיסיים.
ישראל אינה חזות הכל במרחב
מכאן לבעיה אחרת והיא חששותיה של ישראל מול ההתמוטטות של מציאות שנדמה היה שהיא יציבה מעין כמוה, כדוגמת משטרו של חוסני מובארכ במצרים. אולם למרבה המזל, ישראל, על אף חשיבותה, איננה חזות הכול במרחב. אין היא הסיבה לכל המתרחש בו והיא איננה קובעת את המגמות ההיסטוריות ארוכות הטווח של הערבים והאסלאם.
היסטוריון מצרי (סעד א-דין אברהים) אף מצא שהמלחמות בין מדינות ערביות ומוסלמיות ובתוכן (בין השנים 1945 – 1991) היו הגורם העיקרי לאבידות בנפש, לנזקים כלכליים ולעקירה של אוכלוסייה אזרחית, בזמן שמשקלו של הסכסוך הישראלי-ערבי הוא מועט ביותר. כך, לדוגמה, מספר האבידות בנפש בסכסוך הערבי –ישראלי נאמד על ידו ב- 200,000 מתוך 2,630,000 אבידות בנפש במלחמות במרחב הערבי והמוסלמי באותן שנים.
כאשר החל העם היהודי לחזור בהמוניו למרחב במזרח ממנו גלה, כבר נמצאו הערבים והמוסלמים אחרי היסטוריה ארוכה ובה עלייה מזהירה לבימת ההיסטוריה העולמית, מהמאה השביעית ואילך, עמידה בפסגה במשך מאות שנים, עד המאות ה- 12 – 13 וירידה איטית שבגללה השתלט המערב על חלקים ניכרים מהעולם הערבי והמוסלמי במאות ה- 18 וה- 19.
למרות הירידה, גילתה האימפריה המוסלמית האחרונה, האימפריה העות'מאנית, חיוניות ויכולת להילחם במשך כמה שנים במלחמת העולם הראשונה (1914 – 1918) עד שהוכתה ופורקה וממנה צמחה המדינה התורכית. כאשר הוקמו המושבות הראשונות מ- 1882 ואילך, התקרב גילה של האימפריה העות'מאנית לארבע מאות שנים ומכאן ברור כי היומרות התורכיות להשפעה במרחב נשענות על מציאות היסטורית שהייתה קיימת מאות שנים לפני שהתנועה הציונית צעדה את צעדיה הראשונים. השנאה בין השיעים לסונים היא בת כ- 1300 שנה ואין לה כל קשר ישיר לישראל או ליהודים, אם כי השיעים קיצוניים הרבה יותר מהסונים בשלילתה של היהדות.
שחיקת המעמד הבינוני
לרעידת האדמה המתרחשת מול עינינו במזרח התיכון ישנם מימדים חברתיים, כלכליים, מדיניים, אזוריים וגלובאליים. החידושים האחרונים בתקשורת - האינטרנט, הטוויטר והפייסבוק – ממלאים תפקיד משמעותי אך בוודאי שאין הם הגורם. מן ההכרח להתבונן במבט כולל ובהקשר ההיסטורי. ההתרחשויות בעולם הערבי הן חלק מהאירועים המתרחשים במזרח התיכון ממלחמת העולם הראשונה, אך הם גם חלק מתהליך עולמי.
בכל העולם, ממלחמת העולם השנייה ואילך, המעמד הבינוני ממלא את התפקיד המרכזי במפלגות, בארגונים ובזירות נוספות. אולם בכל העולם ניכרת שחיקה של המעמד הבינוני. בעבר, היה בכל המדינות ממסד גדול, אזרחי וביטחוני, שקלט את כל המשכילים. משנות השמונים החל צמצום בילודה, ייעול וצמצום המגזר הציבורי. כל אלו פוגעים במעמד הבינוני. חלק גדול מהעושר עבר לחברות בינלאומיות או מתמקד בשכבה צרה. ישנם גם שינויים טכנולוגיים, כגון המחשוב ומהפכת המידע, הפוגעים במעמד הבינוני.
משטרים מוחלשים עלולים להגרר לעימותים
בכל הקשור לחששותיה של ישראל מעימותים עם מדינות ערב השכנות, ראוי לזכור כי עימותים רבים בין ישראל למדינות ערב אירעו כאשר האליטות היו מוחלשות ולכן נטו להחצין את הסכסוך הפנימי. כך היה ב- 1948, כאשר המשטרים הערביים העדיפו למקד את זעמם של ההמונים במלחמה בישראל, אך הדבר לא הציל אותם מהמהפכות שאירעו לאחר התבוסה הערבית במלחמה. גמאל נאצר חשש למצרים בשנים 1966 – 1967 ולמעשה התדרדר למלחמה, בלי לרצות בה וכך פעל גם אנוואר סאדאת ב- 1973. דווקא בחולשתם של המשטרים טמונה סכנה להידרדרות ומשטרים מוחלשים עלולים להיגרר לעימותים. במלחמת לבנון השנייה (2006) סייעו חולשות פנימיות ישראליות וחולשות של החזבאללה לפרוץ המלחמה.
עדיין ישנן שאלות רבות: האם מה שמתרחש במזרח התיכון הוא מהפכה? האם מדובר בשינוי חברתי/פוליטי כולל – או רק בשינוי של הקבוצה המנהיגה? במצרים, הודחה האליטה שעלתה לשלטון בשנות החמישים, אך הקצינים נשארו בשלטון. ההמונים טעמו את טעמה של היכולת להדיח את מובארכ מן השלטון, אך כיום שולט הצבא. האם מדובר במהפכה שלא הגיעה למיצוי וצפויים בה שלבים נוספים?
מה צפוי לישראל?
לגבי ישראל, לא ברור עדיין לאן תוביל חוסר היציבות. ההפגנות במצרים, סוריה, לוב, תוניסיה – היו מוגדרות, מקומיות ולא פאן-ערביות או פרו-פלסטיניות. נראה שהן מלמדות דווקא על  התחזקות המדינה הלאומית, המעוגנת בטריטוריה, שהתמסדה בעולם הערבי במאה ה- 20'. לעיתים ניכרת נטייה לאותת לישראל שכביכול עליה לסייע למשטרים הנמצאים בשלבי התמוטטות, כי השינויים עלולים לסכן אותה. ייתכן שגורם פנימי במדינה זו או אחרת עלול לנסות ולהשתמש בעימות עם ישראל כאמצעי לנגח את יריביו ואף האירועים עלולים לשמש כהשראה לפעילות זו או אחרת נגד ישראל, כפי שראינו לאחרונה באירועי "יום הנכבה" ו"יום הנכסה" ברמת הגולן.
ברעידת האדמה המתרחשת ניתן ללמוד מן ההיסטוריה ולמצוא איזון, יישוב דעת ומידתיות  נכונה. מתוך החששות שלנו, נדמה לעיתים כי כביכול ישראל היא ההסבר, הסיבה והמטרה, אך לא כך הם פני הדברים. ההמונים הערביים רוצים את מה שרצו האמריקנים במהפכה האמריקנית בשנת 1776, הצרפתים בשנת 1789, הרוסים בשנת 1917 ועמי מזרח אירופה בשנת 1989. אין זה אומר שלזעזועים המתרחשים במרחב לא עלולות להיות השלכות שליליות על ישראל. גם החרדות מוכרות היטב. אך עלינו ללמוד מן ההיסטוריה ולא ליצור "מפלצות" שמראן הדמיוני יטיל עלינו אימה ושיתוק.
איראן איננה בעיה בלעדית של ישראל, באותה מידה שבה ברה"מ לא הייתה בעיה בלעדית של ישראל. יש להשתדל ולהימנע מליצור אימה בדומה לסיוט של שנות החמישים. ישראל חששה, לאחר מלחמת העצמאות, מ"מקרה הכל"- התקפה רבתי של כל מדינות ערב על צבאותיהן שעברו מודרניזציה מקיפה, בראשותו של המנהיג הערבי הכריזמטי, גמאל עבד א-נאצר, שנתפס כמעין מוחמד בן המאה העשרים ואף דימו אותו להיטלר מזרח תיכוני. הראייה השקולה של המציאות, הזהירות המתבקשת וההיערכות השקטה בעוד מועד לאפשרויות שונות, הם נכסים שיש לשמור עליהם. לכן, במבט אל העבר, אהוב עליי במיוחד המופת של ארגון "השומר", שקם בשנת 1909 והצליח להעניק ביטחון, באמצעים מעטים, ליישובים היהודיים המעטים והפזורים. מחוץ ליכולת להפעיל היטב את הנשק בעת הצורך, התברכו אנשיו ביכולתם להידבר עם הסביבה הערבית, למצוא ידידים ולשמור על הביטחון מבלי לפתח תסריטים קודרים ותוך כדי הזדקקות מעטה ככל האפשר להפעלת כוח.
מקורות
סעד א-דין אברהים, "עימותים אתניים ובינוי מדינה בעולם הערבי", בתוך אמנון קרטין ואחרים (עורכים), המזרח התיכון בפתח המאה ה- 21, משרד החינוך (2003) עמ' 54 – 64.
מיכאל אפל, המהפכות במזה"ת בפרספקטיבה היסטורית, הרצאה בהשתלמות באוניברסיטת חיפה ב- 23 ביוני 2011.
ישראל בן דור, אי יהודי בים הערבי - דימויי הערבים ביישוב היהודי ובמדינת ישראל (1947 1956) (כתב יד) 2010.
תודתי נתונה לתלמידיי, בוגרי מגמת המזרחנות במשגב, על הדיאלוג הפורה והמרענן.
 
 בתמונה: הפגנות בדמשק- אפריל 2011, ויקיפדיה
 
 
 
 
 
 
israel.jpg

israel.jpg

תגובות

פרסום תגובה חדשה

ערך מאפיין זה ישאר פרטי ולא יוצג באופן ציבורי.
CAPTCHA
בדיקה זו מיועדת לוודא שהינך חי ונושם ואינך מחשב המפיץ ספאם