אורנה רוּני

נשואה ואם לבת ולבן. כותבת ואמנית יוצרת, עורכת לשונית ומתרגמת, מרצה על נושאים הקשורים למוגבלויות, מלמדת ועוסקת בריפוי אנרגטי-הוליסטי ובתקשור. מחזיקה בתואר ראשון בסוציולוגיה ובחינוך מאוניברסיטת בר-אילן. חברה ופעילה בארגון הפמיניסטי "אִשה לאִשה". הבלוג של אורנה מתפרסם גם באנגלית - כאן

 

כל הבלוגים كل المدونات

"אני יכולה הכל" נגד "קשה לי" (חלק ב')

 
 
 
"ומה עם הצד שלהן?" שאלה אותי חדוה. "כי הרי מה שקורה קשור ישירות לתנאי העבודה שלהן, ולעובדה שהן מועסקות על-ידי סוכנות, בשכר מינימום, ולא עובדות מולך בצורה פרטית."
אבל אני כאן הנושא. כרגע, מנקודת המבט שלי על המקום בו אני נמצאת בתוך הסיפור, לא אמור לעניין אותי מה איתן. הן אלה הנותנות לי שירות, לא אני להן, וזה גם לא רלוונטי מהו המקור לתשלום.
אמנם, אני יכולה לשלוף את עצמי לרגע, להוציא את המשקפת הסוציולוגית-אנתרופולוגית שלי, ולראות את הדברים ממבט-על. אולם, זה יהיה מזוייף. הנושא יותר מדי אישי ורגשי.
אני לא רוצה להתיימר לדעת מהו הצד שלהן. אני לא יודעת מהן הנסיבות שהביאו כל אחת מהן לעסוק בעבודה זו. לא אכפת לי אם אני נשמעת בוטה – אין לי שום רצון להיות אובייקטיבית. הסיפור הזה הוא שלי, אני לא רוצה שיראו פה "את כל המכלול", אני רוצה שיראו אותי.
 
במשך כל השנים, בכל פעם מחדש, בפגישה הראשונה איתן, אני תמיד אומרת להן בגלוי למה אני מצפה, שאני לא עושה אינספקציה – אין לי כפפות לבנות לעבור איתן על המדפים, שלא אבקש מהן לרדת על ארבע ולצחצח את הרצפה עם מברשת שיניים, שאני לא מרגלת אחריהן, אלא-אם-כן יש לי סיבה טובה לבדוק, שאני רואה הכל, גם את מה שהן חושבות שלא, וכשיש לי מה להעיר – אני עושה זאת בצורה מאוד ישירה. אני אומרת להן שמבחינתי הן יכולות לעשות כמה הפסקות שהן רוצות, שהארון שבו נמצאות צנצנות הקפה (שלושה סוגים) והמקרר פתוחים לפניהן, ושאין צורך לבקש ממני רשות – אני לא הבוס שלהן ולא האמא שלהן. אני לא יודעת לכמה מזה הן באמת קשובות.
עם כולן יצרתי קשרים טובים, כהתחלה. מטבעי אני פתוחה ומתחברת מהר, ואני חושבת שההתיידדות איתן גם אפשרה לי לפתוח בפניהן את הבית יותר בקלות. אך אולי כאן דווקא שמתי לעצמי רגל. אולי הנחתי להן לראות בי מעין חברה (סוג של), שאיתה אפשר להחליק על דברים, יותר מאשר לקוחה, שלה עליהן לתת שירות אמין ומקצועי.
ואז, כשאני בכל-זאת כן מעירה – זה בכל-זאת מתקבל עקום.
מתישהו, גם עשיתי איזשהו נסיון. אחרי שחלפו כמה מנקות, החלטתי לכתוב דף עם הוראות ברורות ופירוט מדוייק של מה שאני רוצה שייעשה ואיך, ויש בו מקום לסמן "V".. דף כזה, כך חשבתי, היה יכול להקל גם עלי וגם עליה, החדשה-שעוד-לא-יודעת, או הישנה-שכל-הזמן-שוכחת: גם לי, שלא יהיה עלי לחזור על הדברים שוב-ושוב, וגם לה, שתדע מה לעשות ולא תצטרך לבוא לשאול אותי מה לעשות עכשיו ואיך. הוא גם היה יכול לחסוך משתינו חלק מרגעי המבוכה של ההערות. אלא, שהדף הזה לא כל-כך התקבל בברכה, ברגע שהבינו עד כמה הוא מחייב ולא מאפשר התחמקויות ומריחות של "שכחתי", ו"את זה לא אמרת לי", ו"לא שמעתי שביקשת".
 
עוד דבר שלא קל לי איתו הוא העובדה שהן מתעקשות לקרוא לי "מטופלת", להגיד לי את זה בפנים, כי זה איך שקוראים בסוכנות למה שאני, כמו מרבית האנשים האחרים שאצלם הן עובדות. אלה הם אנשים זקנים, בדרך-כלל עריריים, שעבורם הן גם מבשלות, שאותם הן גם מקלחות ומלבישות ומסיעות ומארחות להן לחברה. "בקורס מטפלות אומרים לנו שאנחנו מטפלות ולא עוזרות בית, אני לא אמורה לעשות חלונות ולשטוף ת'רצפה" הן אומרות.
אני לא ממש נמצאת בקטגוריה הזו. ההגדרה של הטיפול בי, כך מסוכם עם הסוכנות, היא העבודה בבית – הן כן אמורות לעשות זאת. הן כאן כדי לעזור לי בדברים שקשה לי, שאני כבר לא יכולה לעשות בעצמי. אני מקפידה להדגיש זאת בפניהן, שכאן הן לא מטפלות.
כך או כך – תמיד היו דברים שבמשך זמן מסויים עברתי עליהם בשתיקה. התפשרתי, בלעתי, העלמתי עין, קיוויתי שיישתנו – וזה לא השתנה, רק נעשה גרוע יותר, מאחר, ו"היא כנראה לא שמה לב". ובסופו-של-דבר, אמרתי את אשר על לבי. וכמה שניסיתי לעשות את זה בדחילו-וברחימו – חלק התקבל בהבנה מסויימת, הרוב בסוף יצא בזפטה, מבחינתן. את ההתפשרויות ואת הוויתורים שלי הן לא ראו.
כשניסיתי פעם לדבר עם אחת מהן בצורה גלויה על מה שאני מרגישה, היא רק התחפרה הרמטית בתוך הטיעונים "אני-מטפלת-לא-עוזרת-בית-לא-עושה-חלונות". ו"את צריכה להבין אותי ולא לדרוש ממני יותר מדי".
 
אני מודה שלעתים, התסכול הוביל אותי לרשעות קטנונית – שהתיישבה בשיח שלי עם עצמי – למקום של "או שאני מתעצבנת ונפגעת, או שאני צוחקת, או שאני סתם משחיזה את סכין הסרקאזם שלי, שנועד להגן על המקום הרך והפגיע-כל-כך שבי".
לעתים, הסכין הזה חובר לתולעת הרשעות שבי ושניהם לוחשים לי דברים לא-יפים. פעם הם אמרו לי: "אולי תתחילי איזשהו מחקר סוציולוגי, מין סקר: כמה זמן עובר עד שהמלים האלה נאמרות". המובילה, בינתיים, עשתה זאת לאחר פחות מחודשיים, בהוסיפה: "אני חושבת שאני עושה מעל ומעבר, וגם נורא קשה להזיז את הספות שלך!" (ספות מודולריות, של מושב אחד, שניים ושלושה, המורכבות משישה מושבים נפרדים, שאם באמת צריך להזיז אחד מהם, ואין עוד מישהו בבית, אז גם אני יכולה להזיז, אפילו אם קשה לי).
הסכין והתולעת האלה מושחזים לאט ומגיבים בדיליי (השהייה, delay) של תאורת ניאון. העבודה עליהם נמשכת כבר שלושים שנה, ולרוב הם נשלפים מחוריהם מאוחר מדי, רק אחרי שהן כבר לא פה ואני נשארת עם התסכול והעצבנות והמרירות, ורק אז אני חושבת על כל מה שהייתי יכולה להגיד ולא אמרתי.
 
ואולי זה עוד חלק מריר-מלוח (מהדמעות) מהחיים שלי עכשיו, שאני צריכה להתרגל אליו...
רגע, זה המשפט שכתבתי לפני כמה ימים, כשהרגשות עוד סערו בי,
ועכשיו, לא, המשפט הזה – זה לא אני... אני יודעת מה...
הן צודקות, באמת קשה להן, הן באמת יותר חלשות ממני ובאמת קשה להזיז את מושבי הספות... אז בפעם הבאה שמישהי תגיד לי שהם נורא כבדים, אז אני אזיז אותם בשבילה. כי אם ממש צריך ואין מישהו שמסוגל לעשות זאת – ואני מאוד רוצה שהרצפה תהיה נקייה, אז גם אני יכולה להזיז – אפילו אם זה קשה.
 
עוד בנושא  היחסים המורכבים עם מטפלות: המטפלות שלי ואני /  מרגלית טוויטו
 
house maid II.jpg

house maid II.jpg

תגובות

פרסום תגובה חדשה

ערך מאפיין זה ישאר פרטי ולא יוצג באופן ציבורי.
CAPTCHA
בדיקה זו מיועדת לוודא שהינך חי ונושם ואינך מחשב המפיץ ספאם