אורנה רוּני

נשואה ואם לבת ולבן. כותבת ואמנית יוצרת, עורכת לשונית ומתרגמת, מרצה על נושאים הקשורים למוגבלויות, מלמדת ועוסקת בריפוי אנרגטי-הוליסטי ובתקשור. מחזיקה בתואר ראשון בסוציולוגיה ובחינוך מאוניברסיטת בר-אילן. חברה ופעילה בארגון הפמיניסטי "אִשה לאִשה". הבלוג של אורנה מתפרסם גם באנגלית - כאן

 

כל הבלוגים كل المدونات

"אני יכולה הכל" נגד "קשה לי" (חלק א')

 
על-פי תכנוני, הייתי אמורה להמשיך ולכתוב כאן עכשיו פרק נוסף בסאגה של "הרפתקאות אורנה בעיר הגדולה", אך הדמיון שלי, שיש לו רצון משלו, והרצונות שלי, שיש להם רצון משלהם, והמחשבות שלי, שאפילו אני לא תמיד מסוגלת לשלוט בכיוון שאליו הן נושבות, סחפו את האצבע-וחצי המקלידות שלי למקומות אחרים, קצת לשם, והרבה לכאן, לדברים שקורים עכשיו...
השנים בהן גרתי בתל-אביב היו תחילת השיא של עצמאותי, של היותי משוחררת כמעט לגמרי מתלות באחרים (בקונטקסט הזה, פתיחת פחית מיץ תפוחים היא זניחה כמעט, ואפילו סגירת כפתור במכנסיים בשירותים ציבוריים). השיטוטים ברחבי העיר, הקניות שערכתי לבדי, הכביסה שלא יכולתי לסחוב את כולה למכבסה בבית, והייתי "דורכת" אותה בזמן המקלחת, כדרוך על ענבים בגת, הבישולים, שהפכו מגוונים ומורכבים יותר ויותר, ככל שנעשיתי יותר בטוחה בעצמי, נועזת ומעיזה יותר (ומזיעה יותר) בניסויים הקולינריים שלי. התחלת השיא של תקופת-חיים של עצמאות, שנמשכה כארבע-עשרה או חמש-עשרה שנה.
בהיותי בת שלושים ושש הרגשתי לראשונה שאני מתחילה לאבד מיכולותי ומכוחי. אחד הדברים הקשים יותר שאיתם היה עלי להסכין היה העזרה באחזקת הבית, מעבר למה שכבר לא יכולתי לעשות בעצמי ומעבר למה שאפשר לדרוש מבני-משפחה. עזרה של מנקה, פעם בשבוע.
בשנים האחרונות, עבדו אצלי מספר נשים. לחלקן נקשרתי בקשרים עזים של ידידות חמה, קשרים שהקלו עלי לפתוח בפניהן את דלתות ביתי, ארונותי ולבי. דווקא הן עזבו, בשל נסיבות חייהן-שלהן ולא משום שרציתי. ולאחריהן היה עלי להתאזר בסבלנות, להתפשר ולהסתפק במישהן אחרות, פחות טובות. חלק מהן ביקשו לאחר זמן-מה שלא לעבוד אצלי יותר, כי "היא לא נחמדה", מחלקן ביקשתי אני להפרד.
לרוב, היה זה מפני שבשלב כלשהו, הן הביעו בפני מורת-רוח על העבודה ושילחו לעברי אמירות כמו: "קשה לי", "זו עבודה קשה", "את לא מבינה כמה שזה קשה", "את לא יודעת כמה שזה קשה", "את צריכה להבין אותי"...
אף לא אחת מהן לא היתה במקום בו היתה יכולה להרגיש מה היא באמת אומרת ולקלוט למי היא אומרת זאת. מצב בו, בשום אופן, לא יכולתי להפנות את תשומת-לבה למעמד האבסורדי הזה, של ההתייצבות מולי וההתלוננות, של עצם היכולת להגות את התלונות אל מול פני...
מצבים כמעט-הזויים אלה עוררו בי תמיד כמה שאלות:
האם היא רואה אותי, את אורנה, בכלל?
האם היא שמה לב בכלל בפני מי היא מתלוננת?
האם (אולי) היא חשה בנוח בקִרבתי, עד שאינה שמה לב יותר לנכותי ולמוגבלותי – הסיבה להיותה בביתי ולעבודתה בו, והיא רואה בי מישהי שאפשר לבכות ולקטר לה?
האם היא כה שקועה בעצמה, בעולמה הצר ובקשיי חייה-היא, עד שפשוט אינה מסוגלת לראות כל אחד אחר, אותי, למשל, לראות את מוגבלותי – הסיבה להיותה בביתי ולעבודתה בו?
 
אני בטוחה שמבחינתן, הן עושות את הכי טוב שהן יכולות, ובאמת מרגישות שאני דורשת מהן יותר מדי.
מצד שני, אני מתקשה לקבל את האמירה הזו, "קשה לי"; בין הדברים שאחרים אמרו לי ותמיד העיפו לי את הפיוזים, היו האמירות: "זה קשה לך", "יהיה לך יותר מדי קשה", "אבל את לא יכולה...". אפילו לא בצורה של שאלה, אלא כמין קביעה כזאת, על-בטוח. עבורי, אחד ממשפטי-המפתח המנחים של החיים שלי הוא "העובדה שקשה לעשות משהו, היא לא סיבה ללא לעשות זאת, וזה לא אומר שאי-אפשר לעשות את זה". באותן שנים של עצמאות שחלפו והלכו להן, מה שדווקא היה לי קל לעשות, היה להשאיר את "אי-אפשר" רחוק מאחורי, ולנחות על חוף-המבטחים של האי "אפשר" ולחגוג בו את החיים.
יחד-עם-זאת, למרות האמונה שקשיים אינם סיבה לאי-עשייה, גם לימדתי את עצמי להרפות; "טוב, אני יודעת שני יכולה לעשות את זה, אולם זה דורש ממני להשקיע כל-כך הרבה זמן, מאמץ וכוחות. עכשיו אני יכולה לוותר לעצמי קצת, להפנות את האנרגיה לדברים אחרים, יותר חשובים עבורי, ולהניח לאחרים לעשות."
זה הבית שלי, המקום שלי. מותר לי לבקש ולקבל את המגיע לי.
האם באמת אני דורשת יותר מדי? האם באמת אני צריכה להבין אותן ולא לדרוש מהן את מה שבשבילן "קשה"? נראה שיש כאן שימוש במניפולציה רגשית של התמסכנות – "אני המסכנה", וצפייה שאני, הנתפשת כחלשה עוד יותר, אקבל זאת.
אכן, הן בטוחות שקשה להן. מצד שני, זה לא התפקיד שלי לשמש להן כותל לשים בתוך אוזניו את פתקי התלונה של "קשה לי"...
 
והלוואי ולא הייתי זקוקה להן. ובהחלט הייתי מעדיפה שלא תהיה להן כל סיבה להיות כאן.
 
הן אינן יכולות לשער עד כמה זה עצוב, להבין יום אחד שאת כבר לא עצמאית כמו שהיית, ושאת לא יכולה יותר לדאוג לבית שלך לבדך. עד כמה זה מייאש להפוך יותר ויותר תלויה באחרים. כמה קשה להכניס מישהי זרה לבית שלך, לפינות האינטימיות שהן שלך, לוותר על הפרטיות שלך ושל שאר בני ביתך. כמה לא פשוט הוא להעיר על משהו שלדעתך נעשה לא עד הסוף, על דברים שאת רואה שהן חיפפו ועיגלו בהם את הפינות. להביט סביב ולראות את החדרים, הרצפות ומשטחי השיש שנשטפו, אך במקומות שחושבים-שלא-רואים – מאחורי ה.. או בפינות – נשארו פירורים, חריוני זבובים, קורי עכביש, צמרירי אבק ועלים וזרדים יבשים, שנשרו מזנבו של אחד החתולים, שהצליח לחמוק פנימה.
נכון, יש בי חלק קטן שאוהב להיות הבוס ולהגיד לאחרים מה לעשות. אך לא החלק הזה הוא היוצא לפעולה, כאשר אני מרגישה שמשהו אינו מוצא חן בעיני, ואני חשה שעלי למצוא את האומץ ולפתוח את הפה ולהגיד למישהי, שעושה מה שאני לא יכולה לעשות, שבעיני היא לא עושה זאת "כמו שצריך".
זה נראה לי כאילו שאין הן מסוגלות להבין עד כמה לא פשוט הדבר, לראות איך מה שלוקח לי שעתיים לעשות ומשאיר אותי חסרת כוח, נעשה ומסתיים תוך רבע שעה. אינן יכולות לראות עד כמה זה מתסכל, להחשף לבִּקורת של עיניים שרואות אחרת, שמיד עושות השוואות בין ביתי לבין בתיהן ובתי אחרים. לשמוע הערות כמו:
"כמה את פדנטית, יותר מדי." [אז מה, ככה אני רוצה שזה יהיה/ אני ממש לא פדנטית, אני פשוט חושבת, שאם עושים משהו, אז עד הסוף, יסודי.]
"את מגזימה!" [בעיניך, לדעתי אני לא].
"למה יש כל-כך הרבה דברים על הרצפה?" [כי ככה אני רוצה.]
"בשביל מה את צריכה את כל הדברים האלה?" [זה לא עניינך.]
"מה את עושה עם כל זה?" [כנ"ל.]
"למה שלא תעשי עם זה...?" [כנ"ל/ כי ככה אני רוצה.]
"אולי כדאי שתשימי את זה כאן ולא שם, אני הייתי שמה את זה כאן" [כנ"ל/ זה נמצא בדיוק איפה שאני רוצה שזה יהיה.] 
"למה הדבר הזה מונח פה?" [כנ"ל/ ככה!]
"אצלי בבית אני לא עושה את זה כל שבועיים." [אז אצלי כן!/ זה לא הבית שלך!]
"יש עוד אנשים פה בבית, שהם יעשו את זה." [זה ממש לא עניינך/ ה"עוד אנשים" בבית הזה עושים מספיק!]
[מה שכתוב בסוגריים המרובעים – זה לא באמת מה שאני אומרת להן בפנים, זה מה שהמחשבות של אומרות להן בפנים, מאוחר יותר, מאוחר מדי.]
 
 
עוד בנושא  היחסים המורכבים עם מטפלות: המטפלות שלי ואני /  מרגלית טוויטו
house maid II.jpg

house maid II.jpg

תגובות

פרסום תגובה חדשה

ערך מאפיין זה ישאר פרטי ולא יוצג באופן ציבורי.
CAPTCHA
בדיקה זו מיועדת לוודא שהינך חי ונושם ואינך מחשב המפיץ ספאם