ד"ר נורית צדרבוים

יוצרת וחוקרת בינתחומית. אמנית פעילה, משוררת, אוצרת, כתבת, מרצה, מנהלת סטודיו פרטי 'נורית- ארט' . הנחייה באמצעות ציור דיוקן עצמי ואימון בשיטת NLP.
האתר נורית- ארט - www.nuritart.co.il
חפשו אותי בפייסבוק - נורית.צ.nuritart

כל הבלוגים كل المدونات

'נשות המדבר' שלי הודחו...13.6.11

'נשות המדבר' שלי הודחו – ואיך זה התקשר לסזאן כנחמה פורתא
'נשות המדבר' הינו ציור שציירתי בשנת 1987 (טכניקה מעורבת על קרטון 200X90). ציור זה הוצג במספר תערוכות בעבר וחזר עתה באופן מוזר לקדמת הבמה. כמו חזרה בתשובה שהפכה מהר מאד גם לחזרה בשאלה. גלגולו של ציור – ומעשה שהיה כך היה.
כחברה באנ"י (איגוד נשים יוצרות ישראל) הוזמנתי להשתתף בתערוכה קבוצתית בנושא 'אדם טבע ונוף' במוזיאון בית התנ"ך בתל-אביב. תערוכה זו משלבת בין ציור ושירה ובה אני מציגה את 'נשות מדבר' וכן שיר שמתכתב עם ציור זה, על אף שהוא נכתב בהקשר אחר שנים רבות לאחר מכן.
הגעתי לערב הפתיחה במוזיאון בית התנ"ך ויו"ר איגוד אנ"י מקבלת אותי במאור פנים, מודיעה לי בשמחה ששירי הוא אחד מהשירים שנבחרו להיות מוקראים בפני הצבור במהלך טקס הפתיחה ומושכת אותי בכנף בגדי כדי לראות את הציור הגדול שלי ואת המקום שבו הוא מוצג.
אנחנו מגיעות אל חלל התצוגה ועומדות זו מול זו תוהות לדעת היכן הציור. 'נשות מדבר' ציור גדול עם הרבה נוכחות בלט דווקא בהעדרו. הציור איננו. היא לא מצליחה להסתיר את גודל מבוכתה ואני לא מצליחה לעצור את חומת הכעס שמתחילה להתבצר בתוכי. ובעיקר תעלומה. מה זה?
מיד פתחנו במרדף מטורף ובחיפוש אחר התמונה "האבודה". ולא תאמרו מחט בערימת שחת. שהרי אין כאן שחת והתמונה בוודאי לא מחט. חניתה (זה שמה) עסוקה בלחפש את העבודה ואני לעומתה עסוקה בשאלה מה קרה? יותר ממה שמעניין אותי כרגע איפה בדיוק העבודה, מעניין אותי לדעת מדוע היא לא במקומה המיועד בתערוכה. וכאמור, כעסי הולך וגובר, כבר לא מעניין אותי שעלי להקריא את שירי, כבר לא חשוב לי שנתבקשתי על ידי אנ"י לסקר את האירוע ולכתוב עליו. כל שאני רוצה הוא לעזוב את העיר הזאת שאין בה הפסקה, לעלות על הרכבת ולחזור לצפון ולדעת שלא דווקא מצפון תפתח הרעה.
עוצרים אותי. וחניתה ממשיכה לנסות לברר איפה הציור הגדול ומבוכתה גדלה והולכת. מנהל המוזיאון עונה בתום לב שהוא אינו יודע והוא לא מעורב בזה. הספקתי בין גלי הכעס הגואים בי, לתהות על תשובתו הלא אחראית והלא מקצועית, המיתממת לכאורה, מתחמקת אולי גם. לאחר בירור מתמשך, שהעיב על שמחת המפגש בערב הפתיחה, ואשר יצר גלי התרחשות פנימיים שמרבית הצבור בכלל לא ידע עליו, מגיעה אלינו אינפורמציה שהתמונה נמצאת בחדר אחר.
רצנו אל חדר תצוגה במוזיאון, חדר מכובד ובו ציורי קבע של כמה מגדולי הציירים שלנו, והציור שלי מונח על הרצפה, שעון על הקיר, בדיוק למרגלותיו של ציורו של אורי ליפשיץ ז"ל.  גדולה, בולטת, נוכחת, זרה שמשתייכת מעצם היותה שם. כך מצאה את עצמה בתערוכה אחרת לגמרי, שייכת לא שייכת, בולטת בזרותה.
חניתה שמחה ש"האבדה נמצאה" ואילו אני כעסתי משום שקראתי את האמירה. התמונה נדחתה מן התערוכה שאליה היא אמורה להשתייך, היא נדחתה מן התערוכה שאליה היא נבחרה וכך נדחקה אחר כבוד לחלל תצוגה אחר ששימש לעת כזו כמקום אכסון ( מחסן במילים אחרות). – אך בו בזמן ידעתי ש"מתוך שלא לשמה בא לשמה" – וכך אמנם היא נפלטה מתערוכה אחת מקרית ומזדמנת, לתערוכה אחרת חשובה וקבועה.
לא יכולתי שלא לשים לב לגודל האירוניה. "נשלחה לאתונות ונמצאה במלוכה" אמרתי לעצמי מגחכת ומתחילה להרגיש כיצד גלי הכעס ואולי גם העלבון מתפוגגים ולעומתם מצחקת אני על האופן שבו מתנהלים שם הדברים, ועל ההתנהלות הכל כך לא מקצועית (שהרי אני גם אוצרת במקצועי ויודעת דבר או שניים על ארגון, ניהול ואצירת תערוכות).
לגודל האירוניה, עבודתי קבלה במה וחלל תצוגה ייחודי, הונחה בין עבודות מכובדות בחלל תצוגה יפה ואינני יודעת אם היא שם קלקלה את התערוכה הקיימת, או שלחילופין התערוכה הקיימת העצימה וכיבדה את התמונה עצמה. בכל מקרה אין להתעלם מהעובדות ולא משנה כרגע מה היו המניעים. בחלל התצוגה עומדת לה תמונה על הרצפה שעונה על הקיר והיא מנהלת דיאלוג עם כל מה שכבר מוצג ותלוי שם. זאת אמירה, אמרתי לעצמי. זאת תערוכה. התמונה שלי נמצאת בתערוכה אחרת שאולי יאה לה יותר.
אך עדיין לא ברור מה קרה ולמה? ובכל מקרה, טעון בדיקה.
חברתי המשוררת והציירת אסתר ויתקון, שהרגישה כאילו פגעו בה עצמה, ניגשה אל האוצרת לברר מדוע ומה קרה וחזרה אלי כמו היונה של נוח ולא עלה בפיה אלא תשובה נחרצת. "האוצרת", כך אמרה לי ויתקון "אמרה, שציור עירום לא בבית ספרינו". אמרה. שתקנו. הבטנו זו בזו בעיניים תוהות ותמהות ספק שואלות, ספק צוחקות ( שהרי זה נשמע כמו בדיחה לא מוצלחת).
וכך למדתי אט אט להכיר את הצוות "המקצועי" שמנהל את מוזיאון בית התנ"ך. המנהל בכלל לא ידע איפה ומה קרה עם התמונה ואילו האוצרת שקיבלה את הציור שלושה שבועות לפני מועד הפתיחה מודיעה לחברתי בטון של מורתי "עירום לא בבית ספרינו". עבודתי קיבלה עונש והודחה בשל העירום, ואילו אני היוצרת נענשתי גם כן. "לא בבית ספרינו".
ואני לתומי חשבתי שעבודתי הגיעה אחר כבוד למוזיאון, למקום שעוסק באמנות, לתערוכה שהנושא שלה הוא 'אדם טבע ונוף'.
ניחמתי את עצמי, נחמה פורתא ומיד זכרתי את סלון המודחים, את סזאן וחבריו ואמרתי לעצמי ולו על מנת לשרוד את האירוע שהנה אני נמצאת ומצטופפת בין 'אילנות גבוהים' אחרים שגם להם היסטוריה של הדחה. נחמה פורתא אני אומרת, עם קורטוב של חיוך, כעסי כבר מתפוגג לגמרי ועלי להכין את עצמי לקראת הקראת שירי.
נקראתי לבמה ובהזדמנות זו שיתפתי ברוח של הומור את המשתתפים בסיפור הגדול-קטן שלי – דבר שגרם לכל האורחים לסור אל החדר האחר ולצפות בעבודתי שהפכה להיות מקור של סקרנות, תהייה, תמיהה. היא את החשיפה שלה קיבלה. עשיתי בעבורה את מה שהיא הייתה ראויה לו. ואני חייבת לציין, שלא היה אדם שנכנס התבונן בעבודה, התרשם ממנה עד מאד ולא הפסיק לתהות ולשאול מדוע ואיך קרה. ומה היא עושה שם, ואיך יכול להיות שהיא לא בתערוכה שאליה היא נקראה מלכתחילה. התמונה, לו יכלה לדבר (מעבר למה שהיא כבר מדברת בדרכה שלה) הייתה מספרת שהיא בהחלט חשה שהיא זכתה לחשיפה כמו גם נשות המדבר העירומות שמתווה גופן מבטא את נופי המדבר. חשופה הייתה התמונה, חשופים הגופות העירומים וחשופים הם ההרים והדיונות שבמדבר כפי שזה הופיע בשירי, 'משהו אישי על הטבע האנושי', שגם הוא הוצג בתערוכה ואשר אותו אפרסם ברשימתי הבאה.
קצת לפני שאספתי את עצמי כדי לחזור לצפון השפוי עזרתי עוז וניגשתי אל האוצרת שמעולם לפני כן לא פגשה אותי ומעולם לא דיברה אתי ושאלתי אותה "מדוע לפחות לא הודעת לי על ההחלטה הזאת? את יודעת שאני מגיעה מהצפון, העבודה שלי התקבלה לתערוכה וידעת שאני מגיעה לפתיחה, הרי יש אדם עומד מאחורי יצירה איך לא הודעת לי?" והיא בתשובתה "המקצועית" עונה לי בלי להתבלבל בכלל "רק אתמול פתחתי אותה מהעטיפה שלה וראיתי אותה".
כך ענתה לי האוצרת המכובדת שעומדת לאצור תערוכה ולא מכירה את עבודותיה ערב הפתיחה. הבנתי. זה התחבר לי מצוין לכל שרשרת התשובות המקצועיות שקבלתי עד כה. כל כך פשוט. "רק אתמול ראיתי", ו"עירום", כמובן, "לא בבית ספרינו". עוד רגע חשבתי שגם יזמינו את אמי ז"ל ליום הורים.
הציור עדיין עומד באולם האחר, בולט באחרותו ושייך, דווקא מאד שייך. לפחות באולם שבו הוא מוצג  עתה הוא לא יהיה "נזם זהב באף חזיר", ואילו בתערוכה שאליו הוא היה מיועד הוא אולי כן היה יכול להיות נזם זהב באפו של החזיר. ואת זאת אמרו אחרים ואני כאן רק מצטטת. בסופו של דבר הוא מצא את מקומו בתערוכה הנכונה, אני מציינת לעצמי באירוניה, בסיפוק, ובחיוך על כך שאולי גורלו נכתב ונגזר וכך הוא היה כמעט בבחינת ה "צדיקים שמלאכתם נעשית בידי אחרים". כך ניחמתי עצמי, אף שכבר לא היינו זקוקים לניחומים לא אני ולא הציור. זאת משום שהבנתי שמה שהיה "עז" כבר הפך ממילא ל "מתוק".
יצאתי את בית התנ"ך ששוכן בלב תל אביב הסואנת ושמתי פעמיי חזרה אל הצפון, הרחק מהעיר הסואנת, הרחק גם מן המדבר. עיבדתי את החוויה המוזרה שזה עתה הייתי חלק ממנה וניסיתי לברר ביני לביני מה באמת קרה כאן. מסקנות רבות הדהדו במוחי בשיח הרב הקולי שהתנהל בתוכי פנימה. אחת מהן זהרה אלי באור יקרות, אולי אור אדום אפילו ואמרה לי 'פרופורציות'. סיימתי להאשים את אופן ההתנהלות של המוזיאון, האוצרות וכל השאר. עתה הפניתי הערה זו אלי עצמי והבנתי שעדיין אינני יודעת פרופורציה מהי. אולי זה יתרון גדול כאשר אני עוסקת ביצירה, אך יש מקום שזהו גם חסרון. עלי ללמוד מה מתאים למה ואיפה וכמה ולשקול את צעדי יתר זהירות ואולי גם ביתר צניעות.
בתמונה: הציור: 'נשות מדבר',  נורית צדרבוים
neshot midbar.jpg

neshot midbar.jpg

תגובות

פרסום תגובה חדשה

ערך מאפיין זה ישאר פרטי ולא יוצג באופן ציבורי.
CAPTCHA
בדיקה זו מיועדת לוודא שהינך חי ונושם ואינך מחשב המפיץ ספאם