ד"ר נורית צדרבוים

יוצרת וחוקרת בינתחומית. אמנית פעילה, משוררת, אוצרת, כתבת, מרצה, מנהלת סטודיו פרטי 'נורית- ארט' . הנחייה באמצעות ציור דיוקן עצמי ואימון בשיטת NLP.
האתר נורית- ארט - www.nuritart.co.il
חפשו אותי בפייסבוק - נורית.צ.nuritart

כל הבלוגים كل المدونات

"האש מפצחת תמונות בדממה"

תגיות בלוג
ישובים

"האש מפצחת תמונות בדממה"

זה שם המיצג שאותו אני מציגה בפסטיבל 'מה שלומי על הגבול' שיתקיים בתאריך 7.7.11 ביער בשלומי.

בבלוג אחר שאני מנהלת שנקרא בשם 'בלוגיסטיקה' אני מפרסמת מספר רשימות אשר כולן מבוססות על התגובות השונות שאותן קיבלתי מאנשים להם נודע שמעו של המיצג. חלקם נחרדו והזדעזעו עמוקות ומהרו להגיב אלי ואחרים עודדו.

אז מה אני עושה שם? ולמה?

הפסטיבל חרט על דגלו את רעיון הגבולות. בודקים גבולות. גבולות בין יוצרים, יצירה, קהל, בין מצבים קיצוניים שונים, בין קווי תפר שמבדילים בין דבר אחד לשני ועוד, כפי שתוכלו לקרוא בכתבה שפרסמתי בנושא זה בשם 'מה שלומי על הגבול' – הסגת גבול או המשגת גבול.

גם אני שואלת את עצמי כיוצרת, "מה שלומי על הגבול' והולכת על הגבול כמו גם דוחקת אותו לקצה. עושה זאת באמצעות היצירה שלי – באמצעות התהליך היצירתי והתוצר שמופק ממנו.

בפסטיבל אני אמורה להציג במעבה היער בשלומי תערוכה. גוף העבודות שיוצגו בתערוכה זו נלקחו מתוך תערוכת היחיד הראשונה שלי שנערכה בבית האמנים ע"ש שאגאל בשנת 1987 ונקראה 'סביבתי ואני'. תערוכה זו זכתה למספר כתבות וביקורות אוהדות ולאחר מכן נלקחה אחר כבוד למקום משכנן של העבודות – עמוק במרתפי הסטודיו שלי. עתה, לאחר שני עשורים ניתנת לעבודות אלה הזדמנות לראות שוב אור ולהיחשף כמעט בבחינת 'שירת ברבור'.

"עבר זמנן", אני אומרת לעצמי – הן יכולות להמשיך את דרכן אבל לא אצלי, והן יכולות להיות גם הקרקע לצמיחתה של יצירה חדשה ואחרת. לכן, בתערוכה זו, שתוצג למשך זמן קצוב, ביער, העבודות יוצגו למכירה במחיר סמלי מאד ( 100 ליצירה. אלה יהיו הרגעים שבהם הן  ניצבות ביער חשופות עירומות ונתונות לחסדי הצרכן "ירצה או לא ירצה", אלה הן הרגעים שבהן עבודות אלה ניצבות לא רק על הגבול הפיזי שנמצא בשלומי בצפון הארץ, בקצה. הן עומדות על הגבול בין להיות או לא להיות. בין להמשיך את חייהן כפי שצוירו בשנת 1987 ולהירכש על ידי מישהו, או לעבור למצב הבא שאני מייעדת להם.

המצב הבא, שיתחיל מיד לכשיסתיים זמן "המכירה" – הוא טקס השריפה. התמונות שלא יימכרו ייקחו חלק בתהליך של שריפה. במעבה היער, במתחם מיוחד מוגדר ומגודר באבנים, אקים גלעד של אבנים שעליו בכל פעם תוצב יצירה אחת בלבד ותישרף באיטיות. אני אשב מולה בשקט ובדממה, אצפה בה, אכתוב, ארשום את רישומי ואצלם ללא הרף בסטילס.

הרגעים שבהם צבעי היצירה יישרפו ויזלגו וילכדו עם צבעי הלהבה, יהיו הרגעים שבהם תיווצר היצירה החדשה. הרגעים שבהם היצירה לכאורה תתגלה כמתפוררת הם היו הרגעים שבהם תינתן להם ההזדמנות להתלכד למשהו אחר וחדש. כל רגע כזה הוא בלתי ידוע, הוא יכול להיות מפתיע (אני מחכה לו בהתרגשות רבה) והוא יוקפא ויונצח במצלמה. את הצילומים הנבחרים אדפיס לאחר מכן על בד קנבס, ייתכן שאמשיך ואעבוד עליהם ואלה ייצאו לתערוכה חדשה. זמן השריפה ומקום השריפה הופכים להיות הסטודיו שלי, חדר המלאכה המקום שאני יוצרת בו עבודות חדשות. יוצרת עם האש, יוצרת מתוך האש.

אמנם היצירות ילכו לעפרם, אך משם יקומו לדבר אחר וחדש. תהליך ההתכלות שלהם מסמל ומסמן את תהליך ההיווצרות והצמיחה החדשה.

היו שנחרדו קשות על כך שאני מבקשת לשרוף אמנות וחשבו שאולי תפקידם לעשות משהו ולהציל, היו שהציעו לי שאתלה את העבודות על קירות ביתם, ושאם נמאס לי מהם שאצייר עליהם משהו חדש, היו שאף חשבו שאני עושה זאת כפרובוקציה ומניפולציה, או כדי למשוך תשומת לב, היו שהציעו לשבת אתי למדורה ולצלות תפוחי אדמה, לשיר שירי קומזיץ ורק לא לשרוף. הייתה מי שביקשה לדעת אם אין בכך אקט שבו אני שורפת משהו מעצמי. ידידי ר' כתב לי 'אין מצב שאת שורפת ציורים' ואחרת שולחת אותי לספר ירמיהו, שבו אני מוצאת את 'הנשים המקוננות' – ומקווה שאולי אולי תצליח למנוע ממני לשרוף יצירות אמנות.

אך לא. אלה הם לא הקולות היחידים. יש גם שתומכים ומבינים את האפשרות לתת לדברים שעבר זמנם ללכת. יש שמבינים את מה שכבר חז"ל אמרו מזמן "מפני חדש ישן תוציאו", יש שמבינים שהשיח הזה שכבר החל להתנהל בעולם הווירטואלי הוא בכלל כבר התחלת הפרויקט כמו שאמר לי פבלו זלצמן, השחקן ומנהל המרכז לתיאטרון אלטרנטיבי בשלומי 'השריפה כבר התחילה' (ברשימה זו ניתן לראות כמה מן התמונות שעומדות לתערוכה ולמיצג השריפה).

והיא התחילה אכן. אצלי ובי היא כבר בוערת כעשר שנים. ועתה הגיע כנראה הזמן הנכון. ברשימות השונות שבהם אני מגיבה לכל אותם שהרגישו צורך לומר לי דבר מה, אני מסבירה באופן מפורט וממש לגופה של כל שאלה וכל אמירה – מדוע אני עושה זאת? מה עומד מאחורי זה? מה אני מבינה ומה אני גם לא מבינה. כי כן, גם זה קיים. תמיד.

להלן קישור לקליפ בו תוכלו לצפות בעבודות שיוצגו ביער על רקע מוסיקה:  animoto.com/play/lHtd0GeE1fkn1oAOiK7sHw 

nurit art 1.JPG

₪)

nurit art 1.JPG

תגובות

אני רוצה להיות בארוע

לתפוס קצת מרחק, ופשוט להתבונן, כל התפיסה שאת מייצגת גורמת לי לתהייה והתרגשות. זה נגע בי ונגע לי.
תודה
חדוה

תגובה שהגיעה למייל שלי מדודו פלמה

חדוה שלום. אם להיות הוגן, את יכולה למנות אותי עם אלה המתקשים אל מול הכוונה לשרוף את התמונות. ולאו דווקא משום שישנה לי בעיה עם רעיון השריפה. תראי, היה לי יותר קל אילו הייתה עורכת שריפה של התמונות כאקט של הלוויה (כמו ששורפים גופות של מתים בהודו), ככה נטו היא הייתה אומרת משהו אמיתי ובר-משמעות אנושית על תהליך היצירה ותהליך הפרידה ממנה.
מה שלא אהבתי הוא שמתוך ההצהרה שלה עולה שהיא תשרוף את התמונות שלא תצלחנה להימכר. יש בכך ביטוי נסתר לקפיטליזם-צרכני שבמובלע נספג לתוך האמירה האמנותית שלה. מרגע זה זו כבר איננה איננה אמנות מחאה, מרגע זה זו אמנות הילדה הקטנה בקניון שרוצה שיקנו עבודות שלה וכועסת על העבודות שלא נמכרו כל-כך עד שהיא שורפת אותן. מהבחינה הזאת ההקשר שבו נשרפות העבודות הופך להיות לנקמה, לסגידה לתהליך מותן האיטי באש (למעשה הן חיות עדיין וכל "חטאן" הוא בכך ש"לא הצליחו" להימכר ביער). יותר מכך, ישנו כאן לחץ, מניפולציה, על האנשים לקנות את העבודות כדי שלא תעלינה באש. כאשר אני יודע שאם לא רכשתי עבודה דנתי אותה לעליה למוקד, אני כבר לא מתייחס לאומנות שלה אלא לכוונה שלה לשרוף עבודות אשר לא תימכרנה. מחריד, מצמרר ומבעית ביותר.
מה שמפחיד הוא שבכל הטקסט, החגיגי כל כך והספוג בהתפעלות מהשגת הגבול ודחיקתו, היא כלל לא שמה לב שהיא נכנסת לגבולו של "המוות אומן מגרמניה" מ"פוגת מוות" של פול צלאן. צר לי שכך עשתה. וקשה לי עם ההתלהבות שלך שלא מבחינה בדברים הקשים האלה. דודו פלמה

על הרווח ( תרתי משמע) שבין המכירה לשריפה

קראתי את תגובתו של דודו פלמה. ראשית, אומר, שגם זו גישה ודעה וזכותה להיאמר. מאחר ואנו עוסקים בגבולות, הרי שממילא נפרצה הדרך לכל פרשנות שהיא, ופרשנות היא של הפרשן - ואכן יש לה מקום.

יחד עם זאת, זוהי הזדמנות לומר מילה או שתיים על עניין המכירה. טקס המכירה לא מתקיים בקניון אלא ביער והמחירים סמליים. בסכומים אלה ( שבאופן עקרוני יכולים אפילו להעליב את הציור או את הצייר) יכולתי גם לחלקם כמתנה. הקנייה הופכת את אקט הבחירה לסוג של מחויבות ושל בחירה מרצון. בהזדמנות זו הם גם אומרים משהו על היחסים בין יצרן לצרכן, וגם כאן אפשר לדבר על גבולות.

השריפה היא לא כסוג של תגובת נקמה, אלא המשך תהליך חייהם של העבודות, אלה שמכל סיבה שהיא לא יכולות להמשיך את חייהם "בגלגול הנוכחי".

חלק גדול מהעבודות הן לא מסוג התוצרים המסחריים שיש להם כח קניה ומכירה. אין כאן לחץ על הצופה, אלא מסע שהעבודות יעברו החל מתצוגתם הראשונה בשנת 1987 דרך המסלול שעברו עד כה כולל התצוגה ביער, ולאחר מכן השריפה שגם היא אמורה להיות שלב.

למעשה זהו מסע של היצירות (ולפיכך גם שלי) שבו התצוגה ביער והאפשרות להינצל (ולא להצלות), הוא עוד שלב. אתה מציע להוביל אותן באופן נקי וחד משמעי אל מותן. אני לא רואה בשרפה את מותן.

מבחינתי השרפה היא שלב, היא משמשת בעבורי מעבדת יצירה אשר ממנה כוונתי להוציאן אחרות, שונות ומשתנות.
אינני מטילה אחריות על הצופה "לקנות ולהציל" (להיפך אני מקווה שיישארו לי עבודות לשריפה),וגם לא לחץ. אף אחד לא צריך להיות יותר צדיק ממני ולרצות להציל את עבודותיי יותר ממני. אבל אולי יש מי שבכל זאת יחשוק בעבודה מסוימת. תהיה לו הזדמנות לזכות בה במחיר סמלי ביותר. אם זה יקרה, זה יהיה אקט שיאמר עוד משהו על היצירה, אלי, על הצרכן ובכלל. המכירה היא עוד דרך להרחיב את השיח, והיצירות במקרה זה מתפקדות כשגרירות של השיח - כולל זה שמתקיים כאן.

זוהי אפשרות, שלב ביניים, ומאחר ואנו עוסקים בגבולות, זהו גם שלב שירחיב את הממדים של המיצג מעבר למה שאני כיוצרת יכולה לתכנן ולצפות.

עדיין זכותך לפרש את זה בדרכך, ואני מניחה שיהיו כאלה שיצטרפו לדעתך.
נורית

ויתור אכן, וגם אחיזה אחרת

תודה לך יונית על התמיכה ועל הצד האחר שאת מציגה כאן שהוא כמובן הצד שלי. לבד מן העובדה שאני שמחה לדעת שיש גם כאלה האוחזים בצעד שאני נוקטת, דעתך חשובה כאן על מנת להראות את צדיו הרבים (יותר משניים) של המטבע.

בהמשך לעדותך האישית ביחס לשריפת עבודותייך בעבר, אני רוצה להוסיף שלפני שנים רבות השמדתי תערוכה אחרת משלי. גרסתי עבודות, דחסתי את תוכן הגריסה לבקבוקים (תיעדתי כמובן) ואת זאת עשיתי באין רואה, לבד עם עצמי, בסטודיו. כך שתהליך הפרידה מהעבודות ואחר כך הנצחתם בדרך אחרת, או הטרנספורמציה שהן עוברות, מאפיין במידה מסוימת את דרכי (ולא ביחס לכל העבודות, ולא בכל זמן).

הפעם הסכמתי לעשות זאת ברשות הרבים, מפני שנושא הפסטיבל עוסק בזה, ובכך אני מקיימת את התהליך בתוך קונטקסט רלוונטי. וכשזה כך זה לא מדבר רק עלי ועל עבודתי אלא מסמל עוד הרבה דברים אחרים ונוספים שנוגעים גם לכלל.

תודה על איחולייך וברכתך לוויתור גמור. אכן צריך אותו בשביל לצאת לדברים החדשים.
נורית

תודה על העניין, על ההתרגשות

תודה על העניין, על ההתרגשות ועל הנגיעה האישית. אשמח אם אכן תהיי חלק מהחוויה שכן הצפייה באירוע היא חלק מחייה של היצירה -ובמקרה הזה היצירה היא מיצג.
נורית

מפני ישן חדש תוציאו

את קבוצת זיק אני מכירה היטב, אף עשיתי אתם פרוייקט משותף יחד עם סטודנטים (לפני שנים אחדות). מכירה אני את עבודתם ואת אמירתם ואף מאד מכבדת ואוהבת.

תודה שהזכרת לי אותם. אודה שבכל הזמן שעסקתי בראשי בפרוייקט זה הם נעלמו נשכחו מתודעתי. וטוב שכך, במקרה זה ולצורך העניין.

ההשוואה לשואה, שריפת גופות ושריפת ספרים היא השוואה שנקשרה בדעתך שלך - וכמובן שאינני יכולה להיות אחראית על ההקשרים והקונוטציות שעולים אצל האחר בעקבות הפעולה שאני מציעה. יחד עם זאת אני בהחלט יכולה להבין את הקונוטציות שזה מעלה ואת המקום הרגיש שאליו זה מגיע ובו זה גם נוגע, במיוחד כאשר המילים 'שריפה ביער' מהדהדות, ובמיוחד כאשר גם לא מזמן יערות הכרמל עלו באש. אין ספק שעלי לקחת אחריות על כל קונוטציה ואסוציאציה. אבל אלה הם הרי חייה של היצירה.

המילה אלימות קשה לטעמי. יש לזכור שאינני שורפת את יצירתו של מישהו אחר, אינני פוגעת באופן אלים בזולת. וגם אם נאמר שמרגע שנסתיימה היצירה היא עצמאית לעצמה עדיין אני היא שיכולה להחליט בכל רגע נתון מה יעלה בגורלה. אך אם תתעקש לומר שגם כאשר זה נוגע אלי ולעבודתי זו אלימות, לא נותר לי אלא לקבל את זה שאני מפגינה מרצוני ושלא מרצוני, ביודעין ושלא ביודעין משהו אלים.

ולשיטתך, אם בחרתי בעצמי גופי שלי, יצירותיי שלי לדבר על הרס, כאב, קינה והתחדשות - כדיבור שהוא מעבר לדבור האישי אלא כעל מסר כלשהו - מה לא נכון בזה? וכי אין אלימות בחיינו? אין התכלות? אין צער? אין בכי? אין זכרון קשה וחרדה עתידית?
הפרוייקט שבו אני משתתפת עוסק בנושא גבולות.

אספר רק שכבר גרסתי עבודות שלי, כבר חתכתי וקלעתי עבודות אלה בתוך אלה. בעבורי יצירותיי הם לא חפץ מקודש, אינני סוגת לחפץ אלא לתהליך, ולכן בשום רגע נתון שבו פעלתי בדרכים אלה לא עלתה בעיני שריפת גופות, או ספרים. מה שצריך מתוך יצירותיי להישאר נשאר ולא יגיע לא ליער ולא לשריפה, ומה שכן כן "מי בקיצו ומי לא בקיצו".

אחת הקוראות שאלה אותי, אמרה " הציור הוא חלק ממך, האם לשרוף את היצירות שלך זה לא כמו לשרוף משהו מעצמך?". עניתי לה על כך, שאינני מוצאת כל רע ברצון לשרוף חלקים מסוימים מעצמינו, חלקים שעבר זמנם. אנחנו עשויים מטוב ורע, ואנחנו יכלים להחליט לוותר על חלקים מסוימים בעצמינו, לשחרר, ולהניח להם ללכת. אנחנו יכולים להחליט. אנחנו יכולים לעשות. זה ויתור, זה שחרור, זה שינוי - והאש במקרה זה היא הכלי.

אפשר לקשור לתהליך הזה מילים רבות ונוספות חוץ מאלימות וטיהור, יהיו שיאמרו (וכבר אמרו) ביעור, התכלות, כאב, קינה ועוד. כל מה שיאמר מפי אומרו היא עוד פרשנות ועוד מימד שיש לתהליך זה - חלק מהדברים סיפרו לי אולי מה שלא ידעתי, וחלקם נדחו על ידי (מעניין מדוע?). בכל מקרה מרגע שהדברים נאמרו, הובנו, או התפרשו בדרך זו או אחרת הם שם - ואת זאת אינני יכולה להכחיש או לדחות. הם שם.

רק אוסיף, לשם הבהרה מצידי, משהו מדברי חז"ל שאמרו "מפני חדש ישן תוציאו". מבחינתי יש עבודות שעבר זמנן. הם הישן שאותו יש להוציא. חז"ל אמרו לפנות ולהכניס חדש. אני מפרשת זאת להוציא מתוך הישן - חדש. את תהליך השריפה בהקשר זה אינני רואה כדבר מבעיט או אלים. הפעם אני מציירת עם האש. בפרוייקט אחר שלי ציירתי עם הים. ההתכלות ממילא נגזרה כבר עליהם, כמו על כולנו.

יש שרואים בהרס נקודת סוף. אני מציעה לראות בהרס גם את נקודת ההתחלה והצמיחה.וזאת תוך שאינני מתעלמת מהכאב, מהצער, מהגעגוע, מההתנסות ומהאפשרות לשנות ולצמוח.

פרסום תגובה חדשה

ערך מאפיין זה ישאר פרטי ולא יוצג באופן ציבורי.
CAPTCHA
בדיקה זו מיועדת לוודא שהינך חי ונושם ואינך מחשב המפיץ ספאם