איתן וצלר

במאי, תסריטאי ומפיק סרטי תעודה וסרטי תדמית.
www.eitanwetzler.com
eitan054@013net.net

כל הבלוגים كل المدونات

בדרך אל האושר 30.5.11

בספרו המקסים והמשעשע: "בשבח הבטלה" שנכתב בשנת 1932, מתנבא המחנך והוגה הדעות האנגלי ברטראנד ראסל על שפע הפנאי שבני האדם יחוו בשנים שיבואו בעקבות ההתפתחות הטכנולוגית. במידה חלקית אכן התגשמה נבואתו של ראסל שכך בערך כתב (תרגום מאנגלית): "הדרך לאושר מעוגנת בהפחתה מאורגת של העמל. יום העבודה שלנו צריך לעמוד על 4 שעות, אשר ייתן לכל אדם את המצרכים החיוניים ואת הנוחות האלמנטרית של החיים. ואילו בפנאי שיועמד לרשותו של האדם הוא יוכל לעשות כראות עיניו ולהתמסר לסקרנותו".
צריך מיד לומר, רוב בני האדם בעולמנו אינם יכולים להרשות לעצמם להפחית משעות העבודה שלהם, זאת בעיקר על רקע חלוקת משאבים בלתי שיוויונית, שבה העשירים מתעשרים עוד ועוד, בדרך כלל על חשבונם של כל השאר. ואולם גם בני האדם שאינם עשירים במיוחד והפרוטה מצויה בכיסם, על פי רוב אינם מסתפקים במה שיש להם ומוצאים מפלט במטלות רבות על מנת שלא לחוות את הפנאי שעלול להתפרש לרוב כשעמום.
 
זה היה בקיץ אחד לפני מספר שנים. בארץ השתוללה אחת האינתיפאדות והכל נראה רעוע לקראת משהו גרוע עוד יותר. זה עתה סיימתי שירות מילואים של שלושים יום בשטחים. חזרתי מלא תסכול ומיאוס מעצמי ומשולחיי. בהחלטה של רגע סידרתי לעצמי דרכון וויזה, פרשתי כנפיים וטסתי אל מעבר לסמבטיון לארה"ב. חשבתי לעצמי שאקח לעצמי חופש ממחויבויותיי ומעצמי באופן כללי במטרה לנסות ולהתנסות בחוויה של חיים בלתי מאורגנים, ללא עבודה, ללא פרנסה וללא חיפוש אחר משמעות. בקיצור לנסות את הבטלה ולהשתבח בה עד כמה שאוכל, ללא הגבלת זמן.
נתן, חבר אמריקאי, שהכרתי בארץ ושמתגורר בעיר שיקגו, הזמין אותי לנסיעה במכוניתו לפסטיבל ריינבואו שנערך באותה עת במדינת נבדה שבחוף המערבי. לא ידעתי מה הוא אותו פסטיבל ומה אעשה שם או אחרי שאהיה שם אבל זאת הייתה הרי הכוונה. 
הנסיעה משיקגו מערבה ליעדנו אורכת יומיים לפחות. החלטנו שניסע ישירות למדבריות נבדה ונעצור אך ורק במטרה לסעוד או לעשות את צרכינו. כשהרוח קופחת על גגה הלוהט של מכונית השברולט הישנה של נתן העברנו את זמננו בשיחות ארוכות ובשירה בעברית ובאנגלית. נתן לימד אותי שיר אינדיאני פשוט, שמאוד מצא חן בעיני. זה הולך כך:
 
I circle around I circle around,
the boundaries of the earth.
I circle around I circle around
the boundless universe.
Wearing my long tail feathers
as I fly, higher and higher
further and further…
 
את נתן הכרתי באותה השנה. זה עתה חזר מישראל ממעין שנת שירות בישראל במסגרת של אחת מאותן תכניות שמטרתן להכיר לצעירים יהודים אמריקאים את ישראל ולשכנע אותם להתיישב בארץ. המשימה הציונית שלי הייתה לתעד את קורותיה של הקבוצה במשך השנה ולהכין עם סיומה סרט על התוכנית, ואז שוב, להראות את הסרט הזה באמריקה לצעירים יהודים אחרים על מנת שישתכנעו ויבואו ויתיישבו בינינו, ועליהם יעשו אחר כך סרט וחוזר חלילה..
לרוב סוחף מקרב הצעירים הללו אותה שנת שירות בארץ גרמה להם להבין היטב שישראל היא אולי אופציה טובה, אבל בינתיים הם יעדיפו את חיי הנוחות והשלווה באמריקה. גם לנתן יש תוכניות אחרות. הוא רוצה להביא שלום עולמי, כשיחזור מהמסע בחזרה לשיקגו הוא ירתום את עצמו ללימודים רוחניים ואולי אפילו יהיה מנהיג קהילה או רב... 
 
העיסוק שלי בסרטים איננו שונה מכל עיסוק אחר. זהו עיסוק בחיצוני, במישהו או במשהו שמחוץ לעצמי. ובכל זאת כמו כל עיסוק הוא מזמין את האפשרות להתחככות וליחסים. ויחסים הם סוג של מראה. הם מאפשרים לי להתבונן פנימה אל תוך עצמי. המודעות והחקירה מאפשרים מבט על עצמי והיחסים שלי עם העולם: עם "המקום" והאנשים בו.
אולי המסקנה המתבקשת היא שמטרת קיומנו כאן היא לעשות את הטוב. ובתורה כבר נאמר: הטוב בעיני ה'. ‏בספרו: "אתיקה" מסביר הפילוסוף היווני אריסטו על תכלית הקיום האנושי. לפיו, לכל דבר בעולם יש מטרה, ואותו הדבר יחשב לטוב אם יהיה מוכשר בהשגת מטרתו. אריסטו מתעניין בפעילויותיו של בן האדם ולכן מנסה למצוא את מטרתו של האדם ולגלות איך ישיג אותה בצורה הטובה ביותר. אדם אשר משיג את מטרתו הוא אדם טוב. משמעותו של הטוב מעוגן בערכים ידועים שיש עליהם הסכמה גורפת אצל בני האדם, ואשר נטמעו, לפחות מהבחינה התיאורטית, בתורות המוסר, באמצעות הדתות והאידיאולוגיות האחרות: למשל ערך השוויון, איסור באמירת שקר, במעשה ניאוף, בהלבנת פני חבר, ובמעשי רצח, וכיו"ב כללים וחוקים המיושמים למחצה. לרוע המזל חוקים אלו מיושמים בדרך כלל בדרכים של כפייה ואכיפה, ולאוו דווקא ממקום של תבונה...
כעבור יומיים וחצי שאנו מגיעים לבסוף לכנס הריינבואו. אני נוכח לדעת שלעמק הזה במדינת נבדה, שאליו אנו יורדים נוהרים אלפי בני אדם, צעירים ברובם, מכל מדינותיה ומושבותיה של ארצות הברית של אמריקה וקנדה גם. 
הנה מה שאני כותב שם ביומני כעבור כמה שעות:
"היום יום שלישי הארבעה ביולי, יום הולדתה של האומה הגדולה. אני בגן עדן. יושב על סלע מתאים למידות קיומי, חש את מגע ורחש המים הזורמים של הנחל הזך. לאורכו של העמק הפורה הזה צמחייה עבותה. פזורים כאן מאות ואולי אלפי אוהלים וסוכות. אנשים פונים זה לזה בקריאות וברכות בסגנון: ברוך שובך הביתה, קוראים זה לזה: אחי ואחותי..
(הציניות הישראלית שבי קוראת תיגר ואני שוקל אם להיכנע לה או להתמסר לכאן ועכשיו). 
לרוב הגברים שיער ארוך, אחד שפגשנו בירידה לעמק, תמהוני מקנטקי לא שטף ולא העביר מסרק בשיער ראשו מאז קיץ 1968..
עם שקיעת החמה עומדים כ-70 גברים ונשים במעגל ליד הנהר, אוחזים ידיים ולכל מי שיש הודעה מכריז עליה בקול. אחד מבשר לאחרים היכן השירותים, אחר מודיע היכן תתקיים בערב מעגל של קריאת שירה אחר מזמין את כולם לאחד ממעגלי המתופפים.
אני מטפס במעלה אחת הגבעות ומתבונן בערב רב של האנשים שעסוקים בשום דבר חשוב, מסתובבים להנאתם כה וכה בבגדים צבעוניים, מיעוטם בלי בגדים בכלל.. התמונה הזאת במקום אחר ופרספקטיבה אחרת נראית בודאי משונה ביותר בלשון המעטה.
מבטי מתמקד בבחור שמסתובב עם שלוש מצלמות היורדות תלויות לו על כתפיו. עוד קודם לכן סיפר לנו שהוא מאיזה עיתון מקומי וקיבל את המשימה לצלם את הכנס והמשתתפים בו.
אני רואה אותו עומד שם נבוך ואולי אפילו מבוהל ומבולבל. מנסה לתפוס את הרגע. הוא ניגש לילדה בלונדינית אחת במטרה לדבר אתה אך היא מפנה לו עורף והולכת לדרכה.
הקונטרסט הזה בולט לעיני בכל מאודו. בין החוויה שאני חווה, של השקיעה היפה, האנשים בעמק, לבין התנוחה "הטבעית" שלי המצלם ומתעד. באותו הרגע אני חומל על האיש המסכן ובעצם על עצמי "הרגיל".
 
מעבר לברור מאליו הקשור בפרנסה, אם אף בלתי מספקת בעליל, אני יכול לזהות את אשליית המעמד הקשורה באפשרות של פרסום, קניית מעמד כעיסוק נחשב בחברה. ואם הייתי מעט ביקורתי הרי מלבד תערובת של רצון בסיפוק יצר המציצנות קיימת בי גם ההרגשה של סיפוק עמוק כתוצאה מלידתה של יצירה חדשה. הייתי מוסיף ואומר כי קיימת גם אותה המוטיבציה הכללית, גם היא נחלת הכלל בדרך כלל, והיא: אותו מאבק (פתאטי, יש לומר) במוות הממשמש ובא.
אני מחשיב את ג'יידו קרישנמורטי כאחד מהמורים הרוחניים שלי, אף שמעולם לא נזדמן לי לפגוש בו באופן אישי, הקריאה בדברי הטעם שאמר בפני קהלים ברחבי העולם, מהודו ועד קליפורניה, שינתה את תפיסת עולמי כבר בהיותי איש צעיר בן 25. וכך הוא מסביר: "אחת הפונקציות של החשיבה היא להיות כל הזמן עסוק בדבר כלשהו. ברצוננו להעסיק את מוחנו ללא הפוגה, כדי להימנע מהסתכלות על עצמנו כפי שהננו. אנו פוחדים להתרוקן, אנו פוחדים להביט בפחדינו".
 
והנה עוד דברים שאני כותב ביומני: "הכנסים האלה התחילו בשנת 1972 ומתקיימים אחת לשנה בפארק לאומי כלשהו בארה"ב סביב הארבעה ביולי. כנסים דומים מתקיימים גם באירופה ואפילו בישראל. יש כאן אנשים מכל המינים והסוגים אולי בגלל זה המושג ריינבואו (קשת בענן) מתאים כל כך. באים לכאן תמהונים שעדיין חיים את שנות השישים של המאה שעברה לצד אנשים בעלי מודעות פוליטית חברתית שרוצים לשנות את פני הארץ הזאת ואף את פני הכדור כולו לצד סטודנטים או צעירים שמחפשים את דרכם ואת ה"חיים הנכונים שיש לחיות". באחד המעגלים סיפר מישהו כי הוא חולם על מהפיכה בעולם שבה חיות יחיו באופן חופשי בערים הגדולות, שהערים הבנויות בטון יהפכו לאזורים כמו כפריים, עם ירק, עצים וחיות בר...
 
הדממה, שנחווית לרוב כשעמום, מאפשרת משהו חדש שאין באפשרותנו לחוות כשאנו מתכחשים לו מרוב עיסוקינו הרבים. ואולם גם אצלי, כמו אצל רוב בני האדם, עיקר ענייננו הוא העיסוק בבידור לגווניו. זאת על מנת שלא לחוות את הבדידות הכואבת של אישיותנו. השעמום נחווה על ידינו כסוג של מוות. אין בו כלום מכל מה שאנו יודעים ומכירים. אבל האם דווקא הוא מאפשר מגע עם עצמי?
אם כן האם זה באמת משנה אם אעשה סרט על נושא זה או נושא שונה? על דמות זו או דמות אחרת? כנראה שלא. כל אחד מהנושאים הנ"ל חשוב ובלתי חשוב באותה המידה. העולם ימשיך לסוב על צירו גם בלי הסרטים שלי. אין זה חשוב שאעשה סרטים, ויש חשיבות רבה שאעשה אותם. עלי לפעול וליצור על מנת לעשות ותו לא.
אין חשיבות לעצם המעשה, כל עוד אתה פועל במסגרת של ערכים שאפשר להגדירם כ"טוב". חשובה תשומת הלב לעצמך ולכל הסובב אותך. זאת מתוך המטרה לעשות לשיפור העולם מחד, ומאידך לדעת אל נכון כי אין בעשייה שלך מעשה גדול. עשה את שתעשה כמיטב יכולתך לעשות.
 
כעבור מספר ימים נתן ואני ממשיכים בדרכנו לקליפורניה. כספינו התאדה לו באוויר המדבר ונותרנו כמעט חסרי כל. נתן פורש וחוזר לביתו בשיקגו ואני מתארח אצל משפחה יהודית בעיירה הציורית כרמל. בני המשפחה מפגישים אותי עם מכר שלהם, שהוא יוצר סרטי טבע בשם: מארק שלי. למארק יש אולפן שבו הוא יוצר את סרטיו ברחוב קאנארי בעיירה הסמוכה מונטריי. האזור הזה התפרסם מאוד בעקבות הרומן המפורסם של ג'ון סטיינבק בשם זה. למזלי הטוב הבאתי איתי מישראל את הסרט הראשון שלי, שאותו אני מראה למארק. מארק מתפעל ומיד מציע לי לעבוד אתו על סרט טבע שהוא רוצה ליצור בימים אלה ממש, תמורת סכום עתק (בשבילי) של 1,000 דולר לשבוע. אני המום ולא מצליח לעכל את העובדות. כעבור חמש דקות נוספות אני מוסר את הסכמתי. מארק מראה לי את חדרי בקומה השנייה בסטודיו שלו. כאן אשהה חמישה שבועות...
 
בבוקר למחרת אני מתייצב בקומת הקרקע של הסטודיו הגדול, מוכן ומזומן לעבודה החדשה. אני מתבונן סביב מלא פליאה על הנסיבות שהביאו אותי הלום... על התקופהשבאה בעקבות הדברים האלה אכתוב בפעם הבאה. אך בינתיים תוכלו לראות קטע אחד מתוך הסרט שיצרנו מארק ואני במשך תקופה של מספר שבועות שקראנו לו:
 
"Wild California
 
 
 
 
 
jpg.

jpg.

תגובות

פרסום תגובה חדשה

ערך מאפיין זה ישאר פרטי ולא יוצג באופן ציבורי.
CAPTCHA
בדיקה זו מיועדת לוודא שהינך חי ונושם ואינך מחשב המפיץ ספאם