פולחן ימי הזכרון

נושא

עלינו לתפוס שאין שום אפשרות לשנות את העבר. אבל כן יש בכוחנו לשנות את ההוה ובוודאי שלהשפיע על העתיד. אך כל עוד נהיה שבויים בפולחן הזכרון ובפולחן הטרגדיות שנופלות עלינו, נתעסק בטפל ונתעלם מהעיקר.

כמדי שנה, בפרוס עלינו תקופת ימי הזכרון, עולה בנו, בני העם היהודי היושב בציון, איזו תחושת התעלות והתאחדות ואולי אפילו התרוממות-נפש אשר משום מה מעולם לא נתנו דעתנו: מהיכן היא מגיעה? מה מקורה? והאם היא בכלל משרתת איזו שהיא מטרה?
 
כבני העם היהודי, מיום היוולדנו, אנו יונקים יחד עם חלב אמנו את היותנו עם נרדף ומדוכא, עם אשר כמעט מיום היווצרו, אוייביו רוצים לכלותו ולהשמידו. כעם התופס את עצמו "במצור", אנו מרשים לעצמנו להתעסק יום ולילה, שנה אחרי שנה, דור אחרי דור, עם אותה אובססית הקורבנות, שהיא אם כל חטאת. 
 
בפולחן המסכנות והאומללות אין שום דבר חיובי. מכל בחינה שנבדוק את תחושת הקורבנות נגלה, שלא רק שאינה מסייעת לאיש – היא מייצרת לקורבן את הנזק הבא ואת הכאב הבא. אדם אשר רואה עצמו כקורבן, יפתח שתי תכונות מאד שליליות. הראשונה, הוא ידאג להפיץ ולספר קבל עם ועולם עד כמה הוא אומלל ומסכן ובכך ישקיע עצמו יותר ויותר במיסכנותו;  ושתיים, הוא יפעל בכל הדרכים הכוחניות ע"מ לשמור עצמו מפני המקרבן שלו ויעשה כל מה שביכולתו לפגוע ב"מקרבן" שלו.
 
עם או מורשת עם היא מיכלול כל האירועים ההיסטוריים שבעברו. ברגע שהפכנו את האירועים ההיסטוריים שלנו לאובססיה קשה ועוצמתית, עלינו לשוב ולשאול עצמנו – מה מטרת אובססית הזיכרון הזו? במה אנו מקדמים את העולם או את חיינו או את חיי זולתנו בכך שנפיץ את אסוננו ואת אומללותנו?
 
הפולחן הנערך כאן בערב יום הזכרון לשואה אין לו אח ורע בכל עמי העולם. נכון, התקיימה כאן במאה הקודמת טרגדיה, שכנראה לא התרחשה כמוה מאז קיום המין האנושי. אסון שלא ניתן להסבר. כיצד בני תמותה מסוגלים לעולל השמדה כזו לבני תמותה אחרים. אין ספק, אנו צריכים לדעת מה קרה על פני האדמה הזו. אנו צריכים לזכור, אנו צריכים ללמד את העבר של העם הזה, כי העבר הוא הזהות שלנו כעם. אך בין לדעת ולזכור ובין פולחן – זה עושה את ההבדל הגדול.
 
האם הפולחן הגדול הזה עושה אותנו אנשים יותר טובים? עושה אותנו יותר הומניים? האם הפולחן הזה מונע מאתנו לשרוף אלפי עצי זית לשכנינו, האם הפולחן הזה מונע מאתנו לגזול עשרות אלפי דונם לחקלאים אומללים? האם זה מנע מאיתנו להרוג 800 נשים, זקנים וטף במבצע "עופרת יצוקה"? לא! לא רק שלא מנע, הפולחן הזה הוא השמן לכל חטאינו, הוא הטריגר לכל מעשי העוולה והפשע שאנו מבצעים. הוא ההצדקה! הפולחן הזה נותן לנו לגיטימציה. אנו עם רדוף ונרדף ולנו מותר לעשות הכל ע"מ למנוע עוד מקרים כמו השואה או מלחמת 48'.
 
מראשית תקומתנו, קברנו כמעט 23 אלף חללים. כל חלל הוא עולם ומלואו. כל חלל השאיר אחריו משפחה כואבת ומתגעגעת. זהו נתון כבד ולא קל אך אל לנו לרגע לטעות ולשגות. אותם חללים אינם בין החיים. אין שום כוח בעולם הזה ואפילו לא הקב"ה שיכול להשיב מישהו מהם לחיים. האם ההתעסקות הסזיפית איתם מונעת במשהו את קורבן המלחמה הבאה? האם ההתעסקות איתם מסייעת למישהו מהנדכאים בעולם החיים שלנו? האם הכאב והסבל שעוברות חלק ממשפחות הנופלים עוזרות להם או לקהילה שסביבם?
 
עלינו לתפוס שאין שום אפשרות לשנות את העבר. אבל כן יש בכוחנו לשנות את ההוה ובוודאי שלהשפיע על העתיד. אך כל עוד נהיה שבויים בפולחן הזכרון ובפולחן הטרגדיות שנופלות עלינו, נתעסק בטפל ונתעלם מהעיקר. נשכח שאנו מצווים להתעסק בפולחן החיים. עלינו להגות יומם וליל ולעשות כל שלאל ידנו לסייע לזולתנו ולמנוע את הקורבן הבא.
העתקת עצי זית
צילום: ארכיון מצפה הילה (באתר פיקיוויקי)

העתקת עצי זית
צילום: ארכיון מצפה הילה (באתר פיקיוויקי)
תגיות כתבה
איציק גרשוני ايتسيك جرشوني:

תושב משגב, רודף שלום וקיום משותף.

לבלוג של איציק בדוגרינט בנושא בני סחנין וכדורגל בכלל


תגובות

זיכרון כנשק

מדי שנה אני מוצא עצמי בדילמה הולכת ומחריפה - תפקידו של הזיכרון בחינוך. מדי שנה נערכים בביה"ס בו אני מלמד, טקסים יפים ומרשימים, ובוגרי ביה"ס מגיעים לבושי מדים וכולנו גאים בהם כל כך... ואכן יש סיבה לגאווה, שהרי הם ממלאים את הייעוד עליו חינכנו אותם, אך בדיוק כפי שהיטבת כל כך לתאר, הזיכרון הופך כלי ביצירת דורות חדשים של לוחמים, מכשיר להנצחת המלחמה.
המכשיר עצמו אינו אשם בנצחיותה של המלחמה אצלנו, אך המנהיגים היודעים לבטח כי לעולם לא יחסרו להם כלי מלחמה אנושיים, כל עוד ימשיכו בטיפוח פולחן הזיכרון, עימם יש לבוא חשבון.
פולחן המוות, חיזוק ותיחזוק תחושת הקורבן, סיסמאות "נגזר עלינו" ו"לנצח תאכל חרב" - כל אלה חייבים לעבור מן העולם.
יהושע.

פולחן המסכנות והאומללות

תעמידו פנים לרגע שהמאמר הזה נכתב על הפלשתינאים, ותראו איך מה שכתוב בו כל כך נכון!
בפולחן המסכנות והאומללות אין שום דבר חיובי. מכל בחינה שנבדוק את תחושת הקורבנות נגלה, שלא רק שאינה מסייעת לאיש – היא מייצרת לקורבן את הנזק הבא ואת הכאב הבא. אדם אשר רואה עצמו כקורבן, יפתח שתי תכונות מאד שליליות. הראשונה, הוא ידאג להפיץ ולספר קבל עם ועולם עד כמה הוא אומלל ומסכן ובכך ישקיע עצמו יותר ויותר במיסכנותו; ושתיים, הוא יפעל בכל הדרכים הכוחניות ע"מ לשמור עצמו מפני המקרבן שלו ויעשה כל מה שביכולתו לפגוע ב"מקרבן" שלו.

עם או מורשת עם היא מיכלול כל האירועים ההיסטוריים שבעברו. ברגע שהפכנו את האירועים ההיסטוריים שלנו לאובססיה קשה ועוצמתית, עלינו לשוב ולשאול עצמנו – מה מטרת אובססית הזיכרון הזו? במה אנו מקדמים את העולם או את חיינו או את חיי זולתנו בכך שנפיץ את אסוננו ואת אומללותנו?

כשלערבים בכל רחבי המדינות הערביות ולפלשתינאים ברשות הפלשתינאית יהיה מותר להקים את "שלום עכשיו" שלהם ולהצטרף אליו ולהפגין בעדו ברחובות - רק אז נהיה באמת קרובים למשא ומתן עם מי שבאמת רוצה שלום.

בינתיים אנחנו עוסקים בהלקאה עצמית מיותרת: בעלי יצא להילחם במלחמת יום כיפור לא כי חינכו אותו להרוג, אלא כי ניסו להרוג את הוריו ניצולי השואה ואת אשתו הטריה! הוא נפל לא על מנת להצטדק או מרצון - הוא עשה את זה מנואשות של הגנה עצמית!

הגירוש מחבל קטיף הביא את הטילים קרוב יותר הביתה, והיציאה מלבנון הביאו את הטילים קרוב יותר הביתה -
אז בשביל שלום צריך מישהו שבאמת רוצה שלום ולא רק רוצה לזרוק את כולנו לים!!!

פרסום תגובה חדשה

ערך מאפיין זה ישאר פרטי ולא יוצג באופן ציבורי.
CAPTCHA
בדיקה זו מיועדת לוודא שהינך חי ונושם ואינך מחשב המפיץ ספאם

 

 

* indicates required