אורנה רוּני

נשואה ואם לבת ולבן. כותבת ואמנית יוצרת, עורכת לשונית ומתרגמת, מרצה על נושאים הקשורים למוגבלויות, מלמדת ועוסקת בריפוי אנרגטי-הוליסטי ובתקשור. מחזיקה בתואר ראשון בסוציולוגיה ובחינוך מאוניברסיטת בר-אילן. חברה ופעילה בארגון הפמיניסטי "אִשה לאִשה". הבלוג של אורנה מתפרסם גם באנגלית - כאן

 

כל הבלוגים كل المدونات

לונדון חיכתה לי (ולפריז לא הגעתי) חלק ב'

 
יום שישי היום, אני יושבת וכותבת על שולחן האוכל, ועיני מתרוממות כל כמה דקות מעל מסך המחשב אל מסך הטלוויזיה, אל השידור הישיר של החתונה המלכותית ב-BBC. מעל ראשי ההמונים הממלאים את הרחובות, הכִּכרות והפארקים מבליחים מראות של לונדון.
 
ואני עזבתי את לונדון, בדרך לסקוטלנד.
הגענו לאדינבורו אחרי נסיעה של שבע שעות ברכבת הלילה, כדי לזכות בעוד יום אחד של טיול. גם אם הפסדנו כמה נופים יפהפיים בדרך, בשבילי, כל מה שראיתי היה יפה ושונה ולא-כמו-פה.
בשבע בבוקר, התחנה המרכזית כבר המתה אדם. במרכז המידע לקחנו מפות ומצאנו מקום נחמד לשהות בו, B&B במרחק הליכה מהפארק שבמרכז העיר, מעליו התנשאה מצודת אדינבורו, גבוהה, קודרת ואפורה אל מול אפרוריות השמים. שמה, "מצודת פני הסלע" היה יאה לה להפליא.
ישבנו קצת בחברתם של הסנאים, שהתרוצצו חופשיים ברחבי הפארק, עלינו אל השעון העשוי פרחים (שלא פעל), הנמצא בפינה מוגבהת של הפארק, ולאחר-מכן – לטירה. מלבד מחלקים גדולים של הטירה שהפכו למוזיאון, הוקדשו כמה מחדריה כגלריה לאמנות מודרנית. באחד מהם היתה תערוכה של תצלומי הולוגרמות, שמשכו אותי אל תוכן, כמעשה כשפים.
כבר אז, באדינבורו, העננים שנקשרו מעל ראשינו לא היו רק של גשם. הוא התחיל להרגיש לא טוב. אם-כי עדיין יכולנו לטייל. הצורך לראות רופא הביא אותנו למרפאה בתחומי האוניברסיטה של אדינבורו, שם יכלו סטודנטים לקבל שירות בחינם. ואם כבר היינו שם, אז היה מה לראות. רציתי לראות את הקולג' לאמנות ואולי אף למצוא שם מישהו שאפשר לדבר איתו. הוא היה כמעט נטוש, מיותם מסטודנטים שעזבוהו לחופשת הקיץ, אולם שעריו היו פתוחים ויכולנו לטעות בין חדריו גבוהי התקרות. על הכתלים במסדרונות היו תלויות עבודותיהם של הסטודנטים, רובן קומפוזיציות ומשיכות מכחול עזות-צבע, דומות בצורה מפתיעה ולא מקורית ביותר לאלה שנתלו על קירות מכון אבני. בתחום הקמפוס של האוניברסיטה שכן גם המוזיאון לגיאולוגיה. כבר אז הקסימו אותי המינרלים והמחצבים בדמותן של אבני קריסטל.
טיילנו כמה ימים באדינבורו, ברחובות וכפארקים, הלכנו הרבה, פשוט ראינו את העיר דרך הרגליים. משם הִצְפַנו לאִינְוֶורְנֶס, שהיתה מלאה מבקרים. היה קשה למצוא מקום לינה. חברנו לשני בחורים איטלקים שהגיעו איתנו באוטובוס ושכרנו ביחד חדר אחד. כבר התחיל להחשיך. ישבנו לארוחת הערב בפאב על גדת הנהר נס, לא רחוק מגשר אבן עתיק. קול רעם עמום, שהפך בהדרגה לנגינת חמת-חלילים גועשת הלך והתקרב מקצה הרחוב העולה אל הגשר. מצעד של כשלושים נגני חמת-חלילים (ככל שהספקתי לספור), לבושים בחצאיות המסורתיות, חלף על פנינו. המנגינה המשיכה להדהד עוד הרבה אחרי שנעלמו מן העין.
 
בלילה השני באִינְוֶורְנֶס עלה החום, ולמחרת טיילתי לבדי ברחובות ובטירה. ישבתי על ספסל על שפת הנהר ושרבטתי כמה רישומים. עדיין לא ידעתי כמה לבד עוד מחכה לי... יום אחר-כך נסענו לבית-חולים, שם אושפז לכמה ימים עם חשש לצהבת, שנדבק בה בזמן שטייל במצרים, לפני הנסיעה לאנגליה.
בילינו כמה ימים בבית-החולים, שבמהלכם החלה להתגבש ההחלטה לחזור ללונדון – כדי שאם הוא באמת יזדקק לאשפוז ממושך, יהיה כדאי להיות במרכז ולא להשאר תקועים במקום מרוחק, אי-שם בסקוטלנד. במשרד הקבלה של בית-החולים נדרשתי, כאדם הקרוב לו ביותר באותה עת, לתת את פרטי האישיים לרשומות. נשאלתי לשמי ולשם משפחתי, וגם לשמי השני. "אין לי שם שני," אמרתי. פניה של המזכירה התכרכמו, "השם האמצעי, שמך הנוצרי," חזרה, כאילו חששה שלא הבנתי אותה. אכן, היה לא קל להבין את המבטא הסקוטי הגאלי הכבד של תושבי הצפון, אולם את שאלתה דווקא הבנתי. "אני לא נוצריה," אמרתי, "אני יהודיה, ישראלית, אין לי שם שני נוצרי." היא נראתה מאוד מבולבלת, חסרת-אונים כמעט. "אבל חייב להיות לך שם נוצרי...", מלמלה בעקשות.  בתוך הבלגן והלחץ של כל המצב בו מצאתי עצמי, דווקא זה שעשע אותי.
 
לפני החזרה ללונדון, יצאנו מבית-החולים והמשכנו בתוכניותינו. רק עוד קצת, לפני ש... בדרך מאִינְוֶורְנֶס לאי סקאי נמנמתי. פקחתי את עיני כשחלפנו על-פני לוך נס, ראיתי את המפלצת! "מצאו אותה!" אמר לי מוחי הישן. שהתבהר תוך שניות: עברנו על-יד מוזיאון, שהוקדש לנסיונות החיפוש האין-סופיים במרוצת השנים. בחזיתו ניצב פסל של לוכי, המפלצת של לוך נס. אם היה בידינו זמן היינו בוודאי עוצרים, אך לא היה לנו.
עשינו את סוף השבוע באייל-אוף-סקאי, אי מרוחק, קסום ושקט בצפון סקוטלנד. ארץ אחרת כמעט... היה יום שישי, ולהפתעתנו גילינו שלא רק בישראל התחבורה הציבורית מושבתת ביום המנוחה. שכרנו מיני מיינור קטנה, אליה נדחקנו בקושי שנינו יחד עם התרמילים. זה התברר כדבר שהיה נכון לעשות, כי אל רוב הפינות המרוחקות של האי לא ניתן היה להגיע בתחבורה ציבורית.
רצועת החוף של האי היתה מפותלת ומלאת מפרצים. את ראשי ההרים שבו כמעט ואי-אפשר היה לראות, בשל כתר העננים שנח עליהם תמידית. כשהתגלו לעיני לכמה שעות, הייתי אני, שההר הגבוה ביותר שראיתי אי-פעם היה החרמון, נדהמת מגובהם.
עצרנו באחד המפרצים וירדנו אל שפת הים. המים היו קפואים ולאבנים היה ברק חלקלק, מתכתי. למרות שהיה אמצע אוגוסט – אמצע הקיץ, היה קר מאוד. כל גופי היה מכוסה ועטוף, לבד מפַּני ומיַדַי – כשלא תקעתי אותן עמוק בכיסים. גם זו היתה לטובה, משום שהיתושים, ה"מוזיס" (קיצור של "מוסקיטוס") נגסו ברעבתנות בכל פיסת עור חשופה
היום נטה לערוב ומצאנו מקום לינה ללילה. השעה היתה חמש, בעלת הבית הציעה לנו תה ועוגיות. הבית היה חשוך וקר, ישבתי עטופה בסוודר, במעיל ובצעיף. "האם יש אפשרות להדליק חימום כלשהו, בבקשה?" שאלתי בתחינה, אך בזהירות. "קיץ עכשיו. אי-אפשר להדליק חימום באמצע הקיץ!" אמרה האִשה, מבלי להסתיר את תדהמתה. נראה שבשביל אנשים מסויימים בסקוטלנד, "אֲבָלקַרלִי!" היא לא סיבה טובה מספיק להדליק חימום.
את הקור אי-אפשר היה לסלק גם בעזרת אמבטיה חמה (מקלחת לא היתה שם*), כי המים החמים נגמרו עוד לפני שהאמבט היה מלא. ההפתעה החמימה היחידה היתה בקבוק המים החמים, כזה מגומי עבה ומסריח, כמו שהיה פעם לסבתא, שחיכה במִטה, מתחת לכסת עבה.
 
ביום ארוך של נסיעות אוטובוס שבנו לאִינְוֶורְנֶס ומשם לאדינבורו, בה עמד להתחיל הפסטיבל המפורסם כמה ימים מאוחר יותר, מאוחר מדי עבורנו. אכלנו עוד פעם אחת במסעדה הצמחונית הנהדרת, "השולחן. של הנדרסון", בה התאהבנו בשהות הראשונה באדינבורו. אחר-כך, שוב נסיעה לילית, ללונדון, שוב לתחנת ויקטוריה.
ביררנו לאיזה בית-חולים כדאי לפנות – בלונדון ישנם עשרות. הופנינו לסנט פנקריאס. בית-החולים שוכן ליד ריג'נט פארק. הסתובבנו לאט בפארק, ישבנו על אחד הספסלים להנות מכמה קרני שמש, שבקעו מבין העננים, וממראם של האנגלים, שהתערטלו ללא בושה על הדשאים וחשפו את עורם הלבנוּני. לא ידענו כמה עוד נשאר לנו להנות ביחד מלונדון, וכבר ידענו שלא נגיע לפריז. בחדר-המיון של סנט פנקריאס אבחנו את הצהבת ונשלחנו לבית-חולים אחר, קופָּטס ווד, במָאזְוֶול הִיל שבצפון לונדון, המתמחה במיוחד בטיפול במחלות טרופיות.
כך כל התכניות השתבשו לנו. ואני נשארתי עשרה ימים נוספים בלונדון.
כדי לקבל זריקת גאמא-גלובולין, חיסון שניתן בדרך-כלל למי שנמצא בסכנה לחשיפה לצהבת, אך לא נדבק בה (עדיין), נשלחתי לעוד מקום, מרפאה מרוחקת, בדרומה של העיר. מדוע לא יכולתי לקבלה באותו מקום? על-כך לא קיבלתי תשובה ברורה. כללית, אין לי בעייה עם זריקות, אולם זו כאבה במיוחד.
הלכתי-צלעתי לאט על המדרכות, כאב לי התחת, חשתי בודדה ונשכחת. שלט "מסעדה יוונית" הזמין אותי לארוחת צהריים של פיתה עם זיתים וסלט ירקות (לא כמו החסה של האנגלים) עם קוביות של גבינת פטה מפוזרות מעליו!
מעודדת, יצאתי שוב לרחוב, קניתי כמה ציפרנים ופניתי לרכבת התחתית לכוון הַייגייט, תחנת הטיוב הקרובה ביתר למָאזְוֶול הִיל. הירידה שם לא היתה באותם גרמי מדרגות נעות ארוכים ותלולים, אלא במעלית ישנה, שהזכירה את המעליות שבמכרות הפחם שרואים בסרטים, כלוב חורק של מתכת ישנה.
פתאום, הייתי שם לבד בלונדון. לא ממש, אבל כמעט... היו ידידי, שבבתיהם היו לי מִטה וארוחות חמות ולבבות פתוחים, אולם הם עבדו בשעות היום ואני מילאתי את ימי בנסיעות לבית-החולים וחזרה.
 
בנדודי ברחבי העיר, היו לי גרמי המדרגות הנעות הארוכים והתלולים לאויבים; נגינתה החודרת והצלולה של חמת-החלילים והדמות הערפילית של הדרקון מלוך-נס התחלפו בטרוניית טרטורו החדגונית והמאסיבית של הדרגנוע. כל עוד לא הייתי לבדי על המדרגות, היה לי במי להאחז. עתה, היה עלי לפנות לזרים שיעזרו לי. על-אף שדיברתי אנגלית שוטפת, בשל המבטא הזר והעיוות שבקולי, לא כל מי שפניתי אליו הבין אותי, ולעתים הסיטו אנשים מבטם ופשוט פנו והלכו ממני. מצד שני, רוב היו אנשים נכונים להושיט לי ידם. באחת הפעמים, ירדתי בין האחרונים מן הרכבת ועד שהגעתי לתחתית המדרגות האימתניות, כבר לא היה איש מסביבי. עמדתי וחיכיתי לגל הבא של נוסעים. אדם מבוגר, במדים של עובדי הרכבת, ירד במדרגות שמנגד. הוא ניגש אלי ושאל: "הכל בסדר, love**?" "כן, תודה. אני פשוט מחכה שיבואו אנשים, אני לא יכולה לעלות לבד." עניתי. הוא אחז בזרועי בעדינות ואמר שילווה אותי, הביא אותי אל ראש הגרם, ולאחר שהודיתי לו בחיוך חם, פנה וירד שוב לדרכו.
נסעתי הלוך וחזור בין בריקסטון, שם שהיתי, להייגייט ולמָאזְוֶול הִיל, כשבדרך היה עלי להחליף קווים של הרכבת התחתית ולעשות חלק מהנסיעה באוטובוסים, מדי-פעם סטיתי קצת מן המסלול, כדי לטייל קצת כמה שיכולתי ולראות עוד פיסות נוספות בודדות של העיר, וגם לעשות סידורים. כרטיס הטיסה חזרה שלי היה מפריז והונפק על-ידי חברה לא ידועה, שלא היה לה סניף בלונדון, וכיוון שהנסיעה התבטלה, הייתי צריכה לקנות כרטיס חדש. מצאתי שלוחה של משרד נסיעות ישראלי ברחוב אוקספורד וקניתי כרטיס. בערב דיברתי עם אבא בטלפון, הוא אמר שגם הוא כבר סידר לי כרטיס, שיחכה לי בדלפק של "אל על" בהיתרו. הכרטיס שהוא רכש היה זול יותר, כך שלמחרת, על הבוקר, התדפקתי שוב על דלת משרד הנסיעות והצלחתי להשיב את הכרטיס ולקבל את בחזרה את התשלום. באותו הזמן כבר לא היה אכפת לי אם הייתי זקוקה שאבא "יסדר לי את העניינים" או לא, מה שהיה חשוב לי הוא שהצלחתי לדאוג לעצמי, גם אם הוא לא היה מסדר אותם עבורי.
 
בלילה האחרון, הוא שחרר את עצמו מבית-החולים לעשרים וארבע שעות, כדי להיות אתי וללוותני לנמל-התעופה. חיפשתי מקום מיוחד, וגם עם מקלחת*, והתרוצצתי כמה פעמים הלוך וחזור ממרכז המידע בתחנת ויקטוריה למקומות שונים עד שמצאתי מה שרציתי. הפעם לא התקמצנתי ולקחתי חדר במלון קוונדיש, מלון ארבעה כוכבים, שעבורי היה כמו שישה. מספר החדר היה 612, כמו הכוכבית של הנסיך הקטן. היתה שם גם אמבטיה גדולה וגם מקלחת, מיני-בר ושירות-חדרים פעיל כל הזמן. ואני, קיבוצניקית פרובינציאלית, התפנקתי כמה שיכולתי.. כמה שעות על כוכב אחר...
הוא בא אִתי יחד עם חברי הלונדוניים להיתרו, ונסעתי הביתה, לבושה בחצאית של לורה אשלי, שקניתי באדינבורו. חתיכת אנגליה שלקחתי אתי הביתה.
 
בארבע אחר-הצהריים, חלפנו מעל רצועת החוף של תל-אביב, אנשים מחאו כפיים ושרו "הבאנו שלום עליכם", לקראת ה"שלום" של הפגישה עם אוהביהם שחיכו, ואני הייתי עצובה מה"שלום" של הפרידה.
יומיים לאחר-מכן, ביום ראשון, כבר הייתי שוב ב"אבני", ישובה מול כן הציור, באחד האולמות הגדולים, המוארים באור הלבן המסנוור של הארץ הזו.
לפריז עדיין לא הגעתי.
 
 
___________________________
*ברוב חדרי האמבטיה באנגליה אין מקלחות. כך היה אז, לא יודעת אם היום זה אחרת.
**love היא פניית חיבה מנומסת שגורה, גם אל מישהו שלא מכירים. משהו כמו "מותק".
 
 
 
 
bagpipes and mountain.jpg

bagpipes and mountain.jpg

תגובות

הרגשתי את אנגליה וסקוטלנד

למרות שעדיין לא הייתי שם, והקור גם הוא חדר לעצמותי וגם הכוח שלך והכנות.
תודה

פרסום תגובה חדשה

ערך מאפיין זה ישאר פרטי ולא יוצג באופן ציבורי.
CAPTCHA
בדיקה זו מיועדת לוודא שהינך חי ונושם ואינך מחשב המפיץ ספאם