אורנה רוּני

נשואה ואם לבת ולבן. כותבת ואמנית יוצרת, עורכת לשונית ומתרגמת, מרצה על נושאים הקשורים למוגבלויות, מלמדת ועוסקת בריפוי אנרגטי-הוליסטי ובתקשור. מחזיקה בתואר ראשון בסוציולוגיה ובחינוך מאוניברסיטת בר-אילן. חברה ופעילה בארגון הפמיניסטי "אִשה לאִשה". הבלוג של אורנה מתפרסם גם באנגלית - כאן

 

כל הבלוגים كل المدونات

לונדון חיכתה לי חלק א'

אחרי תל-אביב ואחרי מצדה מה היה עוד לכבוש?
היה העולם, היה חוץ-לארץ. היו לונדון, אנגליה, סקוטלנד...
לונדון– גדולה כל-כך הרבה יותר מהבועה הקטנה תל-אביב, הנצמדת כנקודה זעירה אל קצה הים התיכון, מעליו חלף ביעף המטוס בו המראתי לראשונה אל השמים, בחצות הלילה.
רחוקה מהישג אף יותר ממצדה העתיקה.
 
המטוס נחת בגאטוויק לפני השחר.
בפינת שרוול הגישה הקריר, שהוביל מפתח המטוס אל הטרמינל, עמד שוטר עם מדים שחורים, נעלים מצוחצחות, עניבה וכובע עם שפיץ. "אני באמת באנגליה!"
חמש לירות סטרלינג שנתנה לי חברה הספיקו בדיוק לכוס קפה ועוגה, שממש הצילו אותנו, משום שהבנק היה סגור.
לאחר שעלה היום, יצאנו אל אוויר הבוקר הקר והאפור של אנגליה. הצבעים היו עזים והירוק של אנגליה בהק מכולם. אז הבנתי לראשונה למה התכוון משה פרופס, המורה לציור המאסטר שלי, כשדיבר על הצבעים בארץ, על הלבן שעיצב את ציורי השמן עליהם עבדנו בשיעורים איתו, משום ששלט באור של ארץ-ישראל, מסמא עיניים ומטשטש את מראה העיר. האור היה אחר.
העצים נטפו את טיפות הגשם של הלילה שעבר. נשמתי עמוק. אפילו הריח של אנגליה היה אחר.
עשינו את דרכנו לרינגמר, לואיס, שם גרו אחיו וגיסתו. ניסינו את מזלנו בטרמפים, עם שלט קרטון מאולתר, שעליו כתבנו "לואיס". מכונית עצרה, "אני נוסע ללואיס. לאן אתם צריכם להגיע?" "לרינגמר." "אני נוסע לרינגמר," אמר הנהג האנגלי ולאחר כארבעים דקות הנחית אותנו על מדשאת הבית, שעמד בשורה ישרה וארוכה, מאלה האופייניות כל-כך לעריה של אנגליה.
המזל האיר לנו את פניו בתחילת הטיול, אולם לא נשאר מואר עד סופו.
שכבתי לנוח והתעוררתי לקול דנדון של פעמון כנסיה, השעה היתה 8:00, ולא ידעתי אם זה בוקר או ערב, כי בחלון היה אור יום מלא. בקיץ, השמש באנגליה שוקעת ב-10:00 בערב. גם כווני רוחות השמים התבלבלו לי ובמשך כל הטיול הדרום היה לי מערב והצפון – מזרח. השמש, שרוב הזמן הסתתרה תחת כסות עבה של עננים, לא ממש עזרה לי להתאפס.
 
שלושה ימים טיילנו באזור, נסענו לברייטון, שם רציתי לראות את ה"רויאל פאוויליון", "הביתן המלכותי". זה אולי "ביתן" עבור משפחת המלוכה, אולם זהו ארמון מפואר, הבנוי בסגנון הודי. הוא היה סגור למבקרים באותה שעה, ותמיד הצטערתי שלא חזרתי לשם. במקום זאת, הסתפקתי ב"פיר פאלאס" שעל החוף, שנקרא "ארמון", אך זהו בעצם מזח של ביתני שעשועים לציבור הרחב, הנשלח אל תוך הים.
לאחר-מכן שמנו פנינו ללונדון. תחנת ויקטוריה, לב פועם במרכזה של עיר-ענק – הכל כל-כך הרבה יותר – גדול, רחב, גבוה, רחוק, צפוף... יום כמעט בלא גשם היה, שהתאים לנסיעה באוטובוס דו-קומתי שגגו קוּפָד, כדי לתור מעט ולראות מה יש לראות ולאן כדאי להגיע.
במשך רוב הזמן בו שהינו בלונדון, גרנו בבתיהם של ידידים ותיקים, שהיו פעם מתנדבים.
 
והיה כה הרבה לראות בלונדון, רק לנסוע בקומה השנייה של הדאבל-דקר ולשטוף את עיני הפקוחות לרווחה... ולי היה כה מעט זמן. גם אם הייתי יכולה לגור שם לתקופת-מה (לא לכל החיים, רק קצת), לא הייתי יכולה לראות את כל מה שרציתי.
נסעתי והתהלכתי ברחובות לונדון, כשבראשי מתנגן שוב-ושוב-ושוב שירו של ראלף מקטל, שקולו התחלף עם קולות אחרים ששרו אותו גם הם, כמו מרי הופקינס וקאט סטיבנס,
 
"Streets Of London"
"אז איך תוכל לומר לי כי אתה בודד,
ושמש לא זורחת עבורך.
תן לי לאחוז ידך,
ברחובות לונדון להובילך,
אראה לך דבר, שישנה את דעתך..."
 
בהיותי ילדה קטנה, כשטיילתי ברחובות תל-אביב עם סבתא וראיתי קבצנים, לא כל-כך הבנתי מה הם עושים שם; בשנים בהם גדלתי בקיבוץ, לא ידענו מה זה עוני, דבר לא חסר לנו, אולי לא היה הרבה, אך היה הכל, כל מה שהיה צריך ויותר. הקבצנים ופושטי היד היו שייכים לסיפורים שבספרים, לא למציאות. מבוגרת יותר, בלונדון, ראיתי את חסרי הבית בתוך הקרטונים בלילות הקרים, עם העוני שקשה לתארו פזור סביבם, והייתי המומה.
 
"הראית את אותה אישה,
הולכת ברחובות של לונדון,
לכלוך בשיערה, בגדיה בלויים,
אין זמן לדיבורים,
פשוט צועדת הלאה,
נושאת היא את ביתה
בשני שקים קרועים..."
 
אחד המקומות הראשונים בטיול בעיר היה הקתדראלה של סנט פול. כל הכנסיות שראיתי בארץ לא השתוו לה, בגודל, בעושר, בציורי הקיר ובפסלים. כשרצינו לעלות לכִּפה, ביקש מאיתנו כומר שישב בכניסה תשלום. כששאלתי אם יש הנחה לסטודנטים, אמר "רק לקבוצות, חוששני." "אנחנו קבוצה קטנה." התעקשתי, על פניו עלה חיוך, הוא החווה בידו ואמר: "היכנסו, בברכת הדיקאן!" (דיקאן – הכומר האחראי, אב הכנסייה). עלינו בגרם צר והגענו לגלריית הלחישות, גבוה, היכן שאפשר ללחוש ולשמוע דברים דרך הקיר ושכִּפת הקתדראלה מתחילה להתעגל. משם עלינו בגרם מסתלסל של מדרגות צרות עוד יותר עד אל מחוץ לכִּפה, אל המצפה הקטן שבראשה. משם ניתן היה לראות את לונדון עד קצה האופק, מנקודת-מבט מרי פופינסית.
ביקרנו במוזיאון הבריטי ובטייט גאלרי, שהציעו שכיות חמדה יקרות-ערך. פגשתי שם פנים אל פנים יצירות מקוריות שאותן אהבתי וראיתי רק בספרים: "הנשיקה" של רודן ו"אופליה" של מיליי, רישומים של לאונרדו דה-וינצ'י וציוריהם של קונסטבל וטרנר, מוצגים אלה מול אלה.
אחד מחברי שבביתו התגוררנו, סיפר לי שבכל מוזיאון ניתן לשכור כסא-גלגלים תמורת סכום סמלי. תחילה לא רציתי אפילו לחשוב על האופציה – אני? בכסא-גלגלים? לא מוכנה, no way! בטייט גאלרי החלטתי לנסות זאת... וכך יכולתי להנות במשך למעלה משלוש שעות מכל מה שהיה לגלריה להציע לי, מבלי להתעייף. אחר-כך ניצלתי את האפשרות הזו בכל מקום בו היא היתה קיימת. (רק אחרי אנגליה, גיליתי שסידור כזה קיים גם בארץ).
חצינו את התמזה בסירה לגריניץ', שם עמדנו על פס המתכת שמסמן את קו גריניץ'. חלפנו במוזיאון הימי, ועלינו על ה"קאטי סארק", ספינת המפרש האחרונה שחצתה ימים במשך כמאה שנים כאניית סוחר, עד 1954.
טיילנו בהייד פארק והקשבנו לאנשים שעמדו על ארגזי פלסטיק בפינת הנואמים, והכריזו בקול על דעותיהם. השווקים משכו את לבי בצעיפיהם ובשלל האוצרות והצבעים שהציעו – קובנט גארדן, פטיקוט ליין ובריק ליין, כבר איני זוכרת את כולם.
את הביג-בן לא ראיתי; כמו בניינים רבים אחרים בעיר, הוא היה מכוסה ומוקף בפיגומים, לרגל שיפוצים.
 
עוד מקום שחיכה לי שאבקר בו היה היה קיו-גארדנס. הגנים משתרעים על שטח עצום ושכרתי כסא-גלגלים תמורת 5 פני. הוסעתי לאורך השבילים, מוצצת בחדווה דובדבנים בשלים מתוך שקית נייר חומה, בין שטחי הוורדים והמדשאות המטופחות. בעוד אני מגולגלת להנאתי, שמתי לב לדבר שהפליא אותי: לא נעצו בי עיניים כמו שבהו בי כאשר הלכתי – ולא, זה לא בגלל שהיתה זו אנגליה המנומסת; אני חושבת שבחלקו, היה זה משום שפשוט נמצאתי נמוך יותר מקו הראייה של אנשים, בלתי-נראית. אולם, הרגשתי שיש שם משהו עמוק יותר – אולי פשוט הייתי במקום שסומל כ"טבעי" עבורי, שאליו אני שייכת, על-פי "הסדר הטוב". מגובה של כסא-גלגלים דברים נראים אחרת – בעיני יושביו ובעיני המביטים בהם.
היה יום חם הרבה מהרגיל בקיץ האנגלי – 32 מעלות, אנשים התעלפו ברחובות, ואני סוף-סוף יכולתי להשתחרר מהסוודר ואפילו השלתי מעלי את חולצתי, לאחר שהרמתי את החצאית שלבשתי אל מתחת לזרועותי. בפרץ של "כממטרות-תחתן-סובבתי-בשרב" קמתי מהכסא וחוללתי כשידי פרושות לצדדים על אחד הדשאים, שהושקו באותה עת. או-אז משכתי אלי כמה זוגות עינים שעצרו וננעצו, מוכות תדהמה, ומספר ידיים שלופות-אצבע ששכחו ש"לא-יפה-להצביע" התרוממו מאליהן. הללויה אחים, היא הולכת, וגם רוקדת!
אהבתי את קיו-גארדנס!
 
עזבנו את לונדון והמשכנו מערבה. חלפנו על-פני סרן אבאס, שם על צלע של גבעה ירוקה, מופיע "הענק הירוק", או "הענק של סרן אבס" – שרטוט בקווים לבנים של ענק עירום חשוף-חלציים, האוחז בידו אלה ענקית. ירדנו דרומה, לכוון החוף, לווימאות, שם ישבו סירות דייגים בתוך בוץ הגאות, שהיתה רחוקה כמה עשרות מטר מקו החוף. משם עלינו צפונה, לבאת, ולמחרת נסענו לסטונהנג'.
סטונהנג', עוד מקום שבמשך שנים רבות חלמתי להגיע אליו. היה יום אפור, מעונן ומזורזף טיפות קוצניות של גשם, אך האוויר היה צלול וללא ערפל. נסענו במישור רחב ומרחוק נגלו והלכו וקרבו האבנים הענקיות, העומדות זקופות ודוממות. מקרוב הן היו עוצרות נשימה. השמש יצאה מבין העננים לכמה דקות והאירה עליהן, כמו שבוודאי האירה אותן לפני כמה אלפי שנים, עת נערכו שם טקסים עתיקים. חשתי בכוח המאגי שבנוכחות המאסיבית של האבנים הדוממות, אך לוחשות סודות וסתרים אל מול קרני השמש.
היום אני יודעת שכבר הייתי שם פעם...
 
חזרנו ללונדון דרך אוקספורד. בטיול של יום אחד נסענו לסאלסברי, מקום נוסף עליו לא הייתי מוכנה לוותר. שם מצאתי את המקום בו עמד קונסטבל, בערך-בדיוק, ממנו צפה כשצייר את יצירתו המפורסמת, "כנסיית סאלסברי", ב-1823, אותה תמונה שמולה ישבתי, נפעמת, בטייט.
עוד ערכנו סיור במצודת לונדון, ה"טאוואֶר", שם יש מוזיאון גדול של שריונות אבירים וכלי מלחמה עתיקים. לפי גודלם של השריונות אפשר היה לראות כמה קטנים היו האנשים לפני מאות שנים, לעומת היום. עמדנו כשעתיים בתור ארוך ומתפתל, מסודר ושקט להפליא, כדי להכנס ולראות את תכשיטי הכתר של המלכה. קשרתי שיחה עם אחד משומרי המצודה, ה"ביף איטרס". הוא סיפר לי כי הם לא רק מדריכים במקום, אלא אף חיים שם, וכי הטאוואֶר היא המצודה היחידה בעולם בה עדיין מתגוררים אנשים ומשפחותיהם בחיי היום-יום, יחד עם העורבים הגדולים הנמצאים בכל פינה. בכל אחת מכניסות המצודה מוצבים שני חיילים ממשמר המלכה, האלה עם הכובעים הגבוהים שאסור להם לזוז ואף לגרד באף. עמדתי מול אחד מהם, קיפצתי ונפנפתי בידי, והצלחתי להעלות שביב חיוך בזווית פיו (נשבעת שראיתי!).
 
דבר אחד עוד נותר לי לראות לפני שהמשכנו הלאה, לסקוטלנד.
בעת שירותי הצבאי, סופח למשרד הקישור בו עבדתי בזמן מלחמת שלום-הגליל מילואימניק, שהביא למשרד קלטת שירים מתוך מחזמר שהפך ללהיט היסטרי בלונדון – "Cats", חתולים. התאהבתי בהם (בשירים, לא בחתולים. האהבה לחתולים זה כבר סיפור אחר). עתה, בלונדון, רציתי גם לראות אותם. בקופה בתחנת ויקטוריה הכרטיסים אזלו מזמן, אך המוכרת שלחה אותנו לאחת הקופות הקטנות בכִּכר לסטר, שם אמרה, אולי נשארו. כשאמרה קטנה, לא הגזימה; המקום היה קובה קטנה, בגודל של חדר מקלחת פלוס שירותים קיבוצי, בפינה נסתרת של הכִּכר. חלפנו על פתחו פעמיים, לפני שמצאנו אותו. נותרו ארבעה כרטיסים, שהמוכר התחייב לשמרם עד 12:00 בצהריים. ב-12:01 נחו שניים מהם בכף ידי. בחצי מחיר.
נרגשת ישבתי באולם הכמעט-עגול, צופה בשחקנים החתוליים צצים מתוך גומחות בין המושבים, בחפצים הגדולים הנוחתים על הבמה, כמו אל תוך פח אשפה ענקי, בחתולה הזקנה המתנדנדת גבוה, לאורו של חצי סהר ושרה את "Memories". לא רק הקשבתי לשירים מתוך קלטת, במכשיר סטריאו ישן וחורק, שעמד על מכתבת מתכת צבאית במשרד דחוס, אלא חייתי את הרגעים המופלאים. יצאתי משם כשבידי ספרון קטן עם המלים של שיריו הגדולים של טי. אס. אליוט, הוא עדיין מונח על מדף ספרי השירה שלי.
באותו ערב עלינו על רכבת, לנסיעה של שבע שעות לאדינבורו, בקרון מסעדה ישן, לא כולל שירות ולא כולל ארוחות, פשוט קרון שבין ספסליו ניצבו דלפקים רחבים וריקים, שלא אפשרו אפילו למתוח איברים ולישון. אלה שיכלו נכנסו לשקי שינה ונרדמו על הרצפה במעברים. הנסיעה הלילית חסכה זמן יקר של עוד יום טיול בבוקר שלמחרת, למרות שגם חסכה מעיני מראות מרהיבים של אנגליה, שלא שבעתי מלהביט בהם.
 
 
 
Streets Of London
Have you seen the old man,
In the closed down market,
Picking up the papers,
With his worn out shoes,
In his eyes you see no pride,
And hanging loosely at his side,
Yesterdays paper,
Telling yesterdays news.
 
So how can you tell me you're lonely,
And say for you that the sun don't shine.
Well, let me take you by the hand,
And lead you through the streets of London
.
I'll show you something to make you change your mind.
 
And have you seen the old girl,
Who walks the streets of London,
Dirt in her hair and her clothes in rags,
She's no time for talking,
She just keeps right on walking,
Carrying her home,
In two carrier bags.

So how can you tell me you're lonely…

And in the all night cafe,
At a quarter past eleven,
Same old man,
Sitting there on his own,
Looking at the world

Over the rim of his tea cup,
And each tea lasts an hour,
And he wanders home alone.

So how can you tell me that you're lonely…
 
And have you seen the old man,
Outside the seaman's mission,
Memory fading with the medal ribbons that he wears,
And in the winter city,
The rain cries a little ditty,
One more forgotten hero,
And a World that doesn't care.

So how can you tell me that you're lonely…
 
london moon I.jpg

london moon I.jpg

תגובות

פרסום תגובה חדשה

ערך מאפיין זה ישאר פרטי ולא יוצג באופן ציבורי.
CAPTCHA
בדיקה זו מיועדת לוודא שהינך חי ונושם ואינך מחשב המפיץ ספאם