יהושע רץ

תושב רמת ישי, מורה לאזרחות ובעל תואר שני במדע המדינה, עוסק בפרויקטים חינוכיים בתחום החינוך לשלום ושותף בצוות ההיגוי של דוגרינט. ראיון היכרות עם יהושע

כל הבלוגים كل المدونات

"אבי ממשפחת המחרשה", 29.3.11

"...אבי ממשפחת המחרשה ולא בן אדונים אצילים וסבי היה פלאח ללא יחש וללא ייחוס שלימדני גאוות הנפש לפני שלימדני קרוא בספרים...", קטע מתוך אחד השירים המפורסמים ביותר של מחמוד דרוויש – "תעודת זהות", מחבר את האדמה לזהות ואת האחיזה בקרקע לעיקרון ודרך חיים, בדומה למה שכתב מאוחר יותר המשורר סאלם ג'ובראן: "כאלון נישאר כאן, כסלעים, כחורשות הזיתים על גבעות ארצי..." .
השבוע יצוין כמדי שנה, "יום האדמה" ביישובים הערבים השכנים. זמן רב עבר מאז האירועים של 30 במרץ 1976, ו"יום האדמה" שינה את אופיו. רבים מהצעירים הערבים אינם יודעים את הסיפור ההיסטורי שבעטיו יש יום של חופש מלימודים, מלווה בעצרות והפגנות. מעטים מבין הצעירים היהודים שמעו אי-פעם על היום הזה, הנופל בבתי הספר היהודים בין חגיגות פורים שהסתיימו וההכנות לחופשת הפסח המתקרבת, בצד לחצי הלימודים לבחינות הבגרות העומדות מעבר לסף הדלת.
"נשדדו ממני כרמי אבותיי אדמה שהייתי מעבדה אני וכל ילדיי ולא נשאר לנו ולכל נכדיי אחריי מלבד סלעים אלה. האם תיקח ממשלתכם גם אותם?!" , כך ממשיך מחמוד דרוויש בשירו. הפקעת האדמות המסיבית הייתה בשיאה בשנות השבעים והשנים שעברו מאז יצרו מציאות כה חזקה עד כי נדמה שמעולם לא היה אחרת, כאילו מאז ומתמיד מעוטרים ראשי ההרים בגליל בגגות אדומים של יישובים קהילתיים ואדמות בקעת בית הכרם צימחו עיר וקניון ומדרחוב ולא שדות חיטה.
"חוק הנכבה" עבר בכנסת, וכך יהיה קל עוד יותר שלא לדעת, לא לחקור ולדרוש אודות הנרטיב ההיסטורי של האזרחים הערבים. בלימודי האזרחות השנה נפטרו התלמידים מחובת הלמידה אודות "הערבים בישראל" במסגרת הפחתת החומר הנלמד לבחינת הבגרות, מה שמכונה "מיקוד למידה". מסיימי התיכון היהודים יודעים פחות ופחות על בני גילם הערבים, ומכירים אותם בעיקר בתיווכה של התקשורת המאירה בזרקור גדול אירועים קיצוניים, ומנהיגים פוליטיים ודתיים המסיתים לדבר שנאה.
שיריו של דרוויש או יצירותיו של אמיל חביבי יכולים היו לסייע מעט בהבנת הרקע התרבותי והמורשת הלאומית של החברה הערבית, לו היו נלמדים בבית הספר, אולם אז היה צורך בהבהרת המושג "נכבה" ושאר מידע מסוכן... בחברה משוסעת, הידע אודות האחר ועולמו הוא מרכיב חיוני להבנה ולחיים משותפים. בחברה המצויה בעימות קבוע ומתמשך, משמש הידע מכשיר לחיזוק עמדות של צורך בכוח וכושר עמידה, והבנת האחר היא מכשול לכוח זה. מכאן אולי ניתן להבין את ההחלטה לחסוך מהתלמידים את הצורך ללמוד על הערבים בישראל, דווקא בשנה בה הגיעו גילויי הגזענות לשיאים חדשים.
אך בכל זאת, מאחר והגליל פורח והאביב חוגג, יש טעם לסיים בנימה של תקווה: הגיליון האחרון של "הד החינוך", כתב העת של הסתדרות המורים בישראל (גיליון מס' 4, פברואר 2011), מוקדש ברובו ל"חינוך לשלום". הוא מתאר יוזמות חינוכיות הצצות ועולות בכוחם של אנשי חינוך נמרצים, בכל הנוגע ל"חיים משותפים", ספרי ילדים ונוער העוסקים בתחום זה, ונותן פתח לתקווה. היוזמות הללו אינן באות לצערי ממשרד החינוך ולפעמים הן מתקיימות למרות משרד החינוך, אך כפי שמציין העורך יורם הרפז (מי שקידם רבות את "החינוך לחשיבה"): "שלום וחינוך לשלום חיוניים לקיומנו ולאיכות קיומנו. מחנכים מעטים פועלים בכיוון. זה לא מספיק לשלום ולא לחינוך לשלום. זה כמעט מספיק לתקווה".
"יום האדמה" יצוין השבוע. זו הזדמנות ללמוד וללמד חלק חשוב בעולמם של שכנינו הערבים, למען עצמנו כאן בגליל.
 
כתבות נוספות בנושא יום האדמה:
אני מציע: חוק זכרון ליום הנכבה / הרב ד"ר ישי רון, גילון
("הד החינוך" באתר הסתדרות המורים: www.itu.org.il/index.asp?CategoryID=804
 
 *בתמונה: כרזה, יום האדמה 1986, 10 שנים ליום האדמה. עיצוב: עבד עאבדי. מתוך האתר: www.hagar-gallery.com/landay/home.html 


yom haadama-1986-abdi--poster.jpg

yom haadama-1986-abdi--poster.jpg

תגובות

פרסום תגובה חדשה

ערך מאפיין זה ישאר פרטי ולא יוצג באופן ציבורי.
CAPTCHA
בדיקה זו מיועדת לוודא שהינך חי ונושם ואינך מחשב המפיץ ספאם