יהושע רץ

תושב רמת ישי, מורה לאזרחות ובעל תואר שני במדע המדינה, עוסק בפרויקטים חינוכיים בתחום החינוך לשלום ושותף בצוות ההיגוי של דוגרינט. ראיון היכרות עם יהושע

כל הבלוגים كل المدونات

לוחמת רחוב - על נתיבה בן-יהודה, 28.2.11

"שלום אבא,
מחר, בבוקר השכם, כהרגלך, תפתח את העיתון ותוך כדי ארוחת הבוקר תגלה כותרת קטנה: אוטובוס ערבי הופל על ידי כוחותינו בגליל העליון. וכאשר תמשיך לקרוא תיווכח שמקום המעשה אינו אלא המקום שבו אני, בתך, שורה שם. ובכן, בקשתי היא: אל תרוץ אל אימא, ואל תספר לה בגאווה: אוטובוס ערבי הופל! הם הרגו שם 30 ערבים!
כי אמנם נכון, פעולתנו הצליחה, אוטובוס האויב הושמד. 30 ערבים נהרגו, אבל אתה, אבא, אל תתגאה בי, אל תשמח בלבך, קבל את הדבר כמו שהוא: הייתי מוכרחה, אולצתי, וביצעתי את המוטל עלי. אך בזאת אין להתפאר, כי בסיכום: רצחתי! הרגתי בני אדם! במו ידי גרמתי למותם ולפציעתם של אנשים חיים! האם אתה תוכל אי-פעם לתפוש זאת?"
קטע ממכתבה של נתיבה בן-יהודה לאביה, בספרה "1948 – בין הספירות" (כתר 1981, ע' 171) .
נתיבה בן-יהודה הלכה לעולמה השבוע (28.2), אישה שהייתה לאגדה עוד בחייה. ספריה על מלחמת העצמאות ריתקו אותי בגילוי הלב שבהם, והקריירה שלה בהמשך דרכה הארוכה כאומנית, כותבת (מילון בן-יהודה לעברית מדוברת) ושדרנית רדיו, הייתה סוערת ומגוונת כמעט כמו סערות חייה כלוחמת בפלמ"ח. לכן מסובך קצת להספיד את נתיבה כי קשה לבחור את הקטע הנכון בחייה שאליו ראוי להתייחס. אך מכתבה לאביה בתוך הספר "בין הספירות", (כדבריה – בין הספירה הישנה – "2000 שנות גלות" – שנגמרה, לבין הספירה החדשה – "מאז קום המדינה" – שעוד לא התחילה) ריתק אותי בפעמים הרבות בהן קראתי את הספר, משום שהוא מופיע מאוחר יחסית ל"אירוע האוטובוס" אותו היא מתארת בחלק מוקדם יותר. נתיבה שהתה במשך מרבית המלחמה בקיבוצים אזור הצפון כקצינת חבלה בפלמ"ח ונודעה כ"פייטרית" נועזת הנלחמת לא רק בערבים אלא גם בתפיסה השוביניסטית הצבאית ועשתה הכל להוכיח שנשים לוחמות אינן נחותות בשום דבר מגברים. כאשר הייתה היחידה שלה בקיבוץ רמות נפתלי, הוחלט לתקוף אוטובוס ערבי העולה יום יום מעמק החולה לכיוון נבי יושע ומלכיה, כתגובה לפעולות ערביות באותה תקופה. נתיבה מתארת את ההתלהבות בה התקבלה הפקודה ואת טפיחות השכם להן זכו הלוחמים בשובם, ממנהיגי ההתיישבות בצפון לאחר ההצלחה הכבירה (מחוסר אמצעים, "סחבו" הפלמ"חניקים את כל חוטי החשמל של המגהצים והקומקומים החשמליים בקיבוץ, עד שצברו אורך מספיק לפיצוץ המוקש ממרחק בטוח, ודאגתם הגדולה הייתה להחזיר את הכל מיד לאחר הפעולה לפני שירגישו בחסרונם בקיבוץ, ובמקום סרט בידוד לחיבורים, "הושאלו" פלסטרים רבים מהמרפאה...), אך רק כמה פרקים מאוחר, עולות המחשבות האחרות על משמעות הפעולה.
"בין הספירות" מביא שפע של סיפורי גבורה ואומץ של נערים צעירים בקיבוצי הגליל במסגרת הפלמ"ח, המון התלהבות נעורים וטונות של אהבות והורמונים. גאווה על מה שעשו בצבא מאולתר וחסר משאבים והרבה תיאורים של מסעות ליליים בשבילי הרי הגליל עם אספקה ליישובים נצורים ושאר משימות. אך בין כל אלה משבצת נתיבה מדי פעם את התהיות והכאבים של מלחמה ומוות, ובסופו, כשהמלחמה מסתיימת והיא נפגשת עם אהובה סוף סוף לבד, היא מספרת: "...אחרי ששכבנו בכינו נורא. שנינו. אני בכיתי בקול רם. עזבתי את כל העולם ובכיתי בקול רם [...] והדמעות שלו נזלו עלי, ישר מהעיניים שלו על המצח שלי. הכתפיים שלו רעדו. מתוך הדמעות שלי ראיתי שהוא גם בוכה." (ע' 340).
יש משהו בחבר'ה האלה המכונים "דור הפלמ"ח", שהנודעים בהם הם רבין, יגאל אלון, וגם נתיבה בן-יהודה ואף ארנה מר אשר הקימה תיאטרון וסדנאות אומנות לילדי מחנה הפליטים ג'נין, מין צל המלווה את זיכרונות הגבורה ורוח הנעורים, צל המזכיר להם את המוות שראו פעמים כה רבות. אצל חלקם, כמו רחבעם זאבי ("גנדי") עורר הצל הזה תאוות כוח ונקם, ואצל אחרים את הכמיהה לשלום.
"אויב, נעשתה בשבילי מילה מגוחכת מאוד" כותבת נתיבה לאביה באותו מכתב, "כשעוסקים ברצח, האויבים נהיים פתאום בני אדם. כאשר הורגים – נעשים קרובים. ובכלל, מנין נדע שכל אחד מהם אכן היה 'אויב', אולי מן הראוי היה לשאול כל אחד לפני שפוסקים לו את גזר-דין המוות: האם אויב אתה, כן או לא". (ע' 171).

נתיבה הפלמ"חניקית שהכירה את שבילי הצפון ברגליה, לוחמת ופילוסופית

שהביאה כבוד גם לשפת הרחוב ותיקבר באדמת הגליל, הביאה את נוראות

המלחמה מתוך חדוות הלחימה.

בתמונה: נתיבה בן יהודה, יהי זכרה ברוך, מתוך: ויקיפדיה

netiva ben yehuda.jpg

netiva ben yehuda.jpg

תגובות

פרסום תגובה חדשה

ערך מאפיין זה ישאר פרטי ולא יוצג באופן ציבורי.
CAPTCHA
בדיקה זו מיועדת לוודא שהינך חי ונושם ואינך מחשב המפיץ ספאם