חגית לביא حاجيت لافي

כותבת פרוזה ומנחה סדנאות כתיבה, עובדת עם ילדים כבדי שמיעה. בעלת תואר ראשון בחינוך מיוחד ותואר שני בכתיבה יוצרת.

כל הבלוגים كل المدونات

שבי רגע 26.2.11

ומה עם רגעי הפקפוק? התהייה על הבחירה לעזוב את כל מה שהיה 'שם' ולהגר לפלשתינה? יוסף מתחיל לתהות על הבחירות שעשה ומבקש לדעת מה הלגה חושבת על העבודה והנחלה.
 
"יוסף מביט בשמים. הם כחולים כמו דף חלק ושטוח, אבל אחרי זמן והתמדה הוא רואה לפתע גם את העומק. היה רוצה לשמר את הרגע הזה. רגע של חדות ראיה, של התגלות. פתאום הוא רואה יותר. תכלת השמים פחות אוורירית, עמוסה יותר. השמים נהפכים מכיפה מגוננת למרחב עמוק ובלתי נתפס, והבלתי נתפס הזה, נתפס לרגע בחושיו שהתגברו על הידיעה. יוסף נשען על המעדר. השתילים הרכים משלחים ריח של עלים טריים ואדמה. חמש עשרה שורות מאחוריו, ולפניו עוד עשרים שורות עם סימונים לבנים. כל ארבעה וחצי מטר יחפור גומה, יטמין, יהדק וישקה שתיל נוסף. אבל עכשיו פניו בשמים. הכחול בהיר כל-כך וזוהר. אף פעם לא ראה כחול כזה באירופה. אף פעם לא הזיע כך.
בקצה החלקה ממול עלי חופר גומות. עד עכשיו ניסה יוסף לעמוד בקצב. רצה להיפגש עם עלי באמצע השורה, אבל מרגע שתלה עיניו בשמים הכחולים נעצר הקצב. האם גם עלי מביט לפעמים בשמים כדי לראות עד לאן ממשיך הצבע הכחול? והלגה? בצהרים הם עושים הפסקה. עלי לימד את יוסף סדר יום שמתאים ללֶבנט. הוא הולך הביתה ויוסף, גם הוא, חוזר אל הלגה למטבח. "שבי רגע," הוא אומר. "תעזבי רגע כל מלאכה ובואי נשב נדבר." הלגה מניחה לכלים וניגשת לחדר, שולפת בדרך גרב מסל ובלי שיבחין משחילה חוט ואומרת "אני יושבת." יוסף קם, מסתובב בחדר ומתקשה להתחיל. הלגה מסתכלת עליו וממלאה את השקט ברשימת דברים שצריך להספיק. "עד הגשם הראשון כדאי שנטאטא את העלים היבשים ונשרוף, ויש כמה פרצות בגדרות וכדאי לתקן מיד עכשיו לפני שיתרחבו." "רגע הלגה די זה בדיוק מה שאני לא רוצה. את מה שצריך אנחנו אומרים כל היום" משתתק יוסף. הלגה מביטה במחט בלי להזיז ידיים. עוד מעט הילדים חוזרים היא חושבת ואומרת "אני שומעת." "את אוהבת את מה שאת עושה?" שואל יוסף. "איזה מין שאלה?" היא עונה. "בשביל זה באתי הנה, לא?" "אני חושב שצריך לפעמים לשאול את עצמנו שאלות כאלה. אני שואל את עצמי ואני רוצה שגם את תשאלי." הוא מתיישב. הלגה מותחת את החוט ותוקעת ליד החור, אחר-כך מביטה בו ואומרת. "טוב, אז תתאר לעצמך שהייתי נשארת שם." אחר-כך משתרר שקט. כל אחד וה'שַם' שלו.
הלגה נזכרת בימים שלפני ההפלגה לפלשתינה. ימים של התרוצצות חפוזה בין פרנסי הקהילה לרישום במשרדי העירייה. הבית השליו של הוריה הפך לשדה קרב רווי בטונים גבוהים. חדר השינה וחדר ההסבה התמלאו בחפצים ובבגדים שהוצאו והוכנסו כמה פעמים לארגזים, בגלל הקושי להחליט מה מתאים לחיים בפלשתינה. ושוב היא רואה את פרצופו הזועף של זיגפריד אביה שויתר על עבודתו בבנק, עקב מקרוב בפעלתנות של בתו ונראה כמו גנרל שאבדו לו האסטרטגיות. חריקות דלת חדר השינה שנפתחה ונסגרה בגלל שברטה התקשתה להחליט אם היא מעדיפה להסתגר בחדרה או לצאת ולעזור לבתה באריזת החפצים המתאימים לקולוניה השחונה, עדיין מצטלצלות באזנייה. יוסף גם הוא נזכר בימים ההם. איך ניסה לשכנע את הוריהם. "הייתי צריך לדבר אל ליבותיהם" הוא אומר, אבל שניהם יודעים שזה היה חסר סיכוי. נזכר איך ניסה להסביר שהצעד שלהם פותח אופציה חדשה לעתיד. הוריו שהיו הרפתקנים בנפשם התמלאו בחדווה, למרות הדאגה והחשש מגעגועים. אבל הוריה היו אגוז קשה לפיצוח.
 והנה, זה מה שקרה. ברטה נהרגה בתאונה וזיגפריד וקֶטֶה נספו כשפרצה המלחמה. הלגה מסרבת לדבר על מה שקרה שם, והוא איננו יודע כלל האם משפחתה מופיעה בחלומותיה או במחשבותיה. רוצה היה לדעת יותר על חלומותיה. האם גם היא מרימה לפעמים את העיניים? אולי עדיפה אישה שעיניה כבושות באדמה? הלגה יודעת היכן להניח כל פסיעה. רק הוא שואל כל הזמן שאלות. האם גם היא תוהה לפעמים? הלגה מהרהרת באטמוספירה שעיצבה את חייה כאן ועכשיו. אביה, חי מתמיד, איש חזק ודומיננטי שהשפיע עליה ללכת תמיד בדרך ראשית. פקפוקים הם דרכים צדדיות שיכולות להוביל למחסום או תהום ועל כן עדיף להתעלם מקיומם, וכל שכן, להימנע מעצירות פתאום. "מה אבא היה עושה כאן? ואמא? איך הייתה מצליחה להתרגל לחמסין וללבנט? אם היו באים אתנו זה היה הורג אותם לאט לאט" אומרת הלגה, קושרת וגוזרת את החוט. פתאום היא מבינה שהיא ממש כמו אביה. אבא בחר בת-זוג עדינה שהייתה לאם שותקת, דבר שהקצין את מזג-רוחו הנחרץ, כך גם היא בחרה לה בן-זוג שדרכים ראשיות היו לו לרועץ, ולכן היא מרגישה לעיתים איך כל אחד מהם מהלך על כברת אדמה אחרת. נו די. המחשבות האלו לא מובילות לשום מקום. בזבוז זמן ודי. הלגה קמה כדי להניח את הגרב בסלסלה של המתוקנות. מביטה ביוסף ושואלת האם אפשר לדחות את השיחה לערב כיוון שהילדים תכף חוזרים והיא צריכה להכין אוכל לכולם.
השמים נהפכים מכיפה מגוננת למרחב עמוק ובלתי נתפס

השמים נהפכים מכיפה מגוננת למרחב עמוק ובלתי נתפס

תגובות

פרסום תגובה חדשה

ערך מאפיין זה ישאר פרטי ולא יוצג באופן ציבורי.
CAPTCHA
בדיקה זו מיועדת לוודא שהינך חי ונושם ואינך מחשב המפיץ ספאם