על כל מלה שאני מוציא, אני שותק פעמיים 23.2.11

 

מה עוד לא אמרו לי על הפוליטיקה, מדברים עליה כביצה טובענית, ביוב, רפש.

אמרו לי שאדבק בלכלוך, שאטבע, שאפול או במקרה הכי טוב שאשאר אדם נקי ואעוף משם בבעיטה חזקה החוצה, או ליתר דיוק, יערפו את ראשי. אני מגשש באוויר, מזדחל באיטיות לפתח המבוך, נפרד מחבריי הטובים ומחכה לתנינים שיקפצו עלי.

 

נאמתי בוועידת מרצ, נאום ראשון. דיברתי על המדיניות של המגזר הציבורי מול המגזר השלישי. טענתי שחייבים לקדם שיתופי פעולה ולהכניס את המגזר השלישי למעמד חדש. אמרתי שצריך לעשות סדר בדברים ושהמדינה חייבת לקחת אחריות. העליתי שתי הצעות שברצוני לקדם להצעות חוק. היה שקט באולם. שלוש פעמים ביקשו ממני מהמנהלה שאני אסיים כי חרגתי מהזמן, המשכתי עם הנאום. אחרי שלוש דקות בפוליטיקה הישראלית כבר הייתי עבריין, סטיתי מהמסלול והפכתי לפוליטיקאי ממוצע שרואה רק את עצמו ומתעלם מהכללים, מתעלם מהבקשות. יהי זכרי ברוך.

 

אחרי הנאום ניגשו אלי מעט מאוד אנשים. המעט מאוד שניגשו אלי הגיבו בצורה שנתונה לפרשנות, מעין חצי פרגון חצי הרמת גבה על התעוזה או על התמימות. הרגשתי פתאום ריקנות, כאילו נחשפתי, הוצאתי מעצמי החוצה, אמרתי הכל ונשארתי לבד, ריק מכוחות. חזרתי הביתה מבולבל, לא יודע להגיד איך היה, לא יודע מה לחשוב. יומיים לאחר מכן עדיין חיכיתי לטלפון מביבי שיודיע לי שהוא שמע את הדברים והחליט להתפטר על מנת להימנע ממבוכה בעימות איתי. זה לא קרה. שקלתי צעדיי מחדש.

 

מה הטקטיקה הפוליטית שלי? האם יש לי בכלל אחת כזאת?

 

החלטתי לנשום שבוע ימים, לנשום ולנשוף, לקרוא ולכתוב, להחזיר לעצמי קצת מעצמי ואז קיבלתי החלטה על הדרך שבא אקדם את ההצעות. את הדרך עצמה אחסוך מהטור הזה. לא בגלל שהיא מתוחכמת וסודית אלא בגלל שהיא לא רלוונטית לתובנה האמיתית שירדה אלי בשבוע הנשימות שלי. הבנתי שאני מופעל על ידי פחד, על ידי תרחישים שונים ומשונים. הפחד לא נובע מהכישלון, אלא מהסטייה מדרך הישר, מהרפש והביצה הטובענית.

עד כמה אני מייצג את עצמי או עד כמה אני מייצג את הרעיון? עד כמה אני משתמש ברעיון לקידום עצמי או משתמש בעצמי לקידום הרעיון?איזה קשרים אני צריך לקדם ועם מי? מהי הדרך הכי נכונה ומוסרית להמשיך מכאן?

 

הפוליטיקה תדרוש ממני לצאת החוצה, לייצג, להראות, לפרסם, לשווק. על כל פעולה החוצה אני צריך לעשות שתי פעולות פנימה. לנשום, לדבר עם האגו שלי, להרגיע אותו, לעשות בירור פנימי לגבי המניעים שלי, לגבי הבחירות שלי, לגבי דרך הפעולה. על כל נשיפה, אני זקוק לשאיפה חזקה פנימה כדי להמשיך לנשום אוויר נקי.

 

כמובן שעל התובנה הזאת מתבקש להגיב כך:

 

"חביבי, כולה נאום בוועידת מרצ, כולה קידום שני רעיונות במפלגה. תזדחל עוד קצת במבוך ואף אחד לא יאפשר לך לשתוק ולנשוף לכל עבר, תצטרך לקבל החלטות מהירות, לענות על שאלות, לרקום שיתופי פעולה פוליטיים וכל זה ללא הפסקת רוחניות אחת לרפואה"

 

ובכן  עבודה רבה עוד לפניי. את מרבית כוחותיי אקדיש לעבודה פנימית עמוקה יותר ולא לבניית טקטיקות פוליטיות מתוחכמות יותר. את היכולת שלי לדעת, להרגיש ולדייק החוצה אהיה חייב לשפר כל הזמן כדי שאוכל לצאת גם למרחקים ארוכים מבלי לסטות מהדרך ומבלי לטבוע בביצה.